בסוף שנות ה-70, מבלי לדעת את קולו, קרא לי אלוהים משוויץ לארצות הברית, שם טיילתי, עבדתי ופגשתי את האדוונטיסטים של היום השביעי במשך כשנתיים. האהבה והקבלה של האנשים האלה הם ששכנעו אותי שאלוהים קיים ומחזר אחריי.

ליבי השתוקק לקבלה ולאהבה. מסעותיי הובילו אותי דרך מדינות רבות, מכרים רבים, טובים ורעים. למרות שאני כמעט בטוח שפגשתי מלאך באותה תקופה. אחרי מסע ארוך באוטובוס הגרייהאונד, הגעתי מת עייף לתחנת אוטובוס. הייתה מנוחה כדי שכל הנוסעים יוכלו ללכת לאכול משהו. כשהלכתי לשלם עבור הארוחה שלי, המלצרית אמרה, "לא, לא, הארוחה שלך כבר שולמה על ידי האדון ההוא שם." אבל לא היה שם אף אחד!

הרווחתי את הכסף שלי בעבודה חקלאית, חליבת פרות וכו'. כשחזרתי למשפחת איכר שוויצרית שגרה בוויסקונסין בפעם השנייה לאחר מסע ארוך, הם למדו להכיר ולאהוב את האדוונטיסטים של היום השביעי. התאפשר לי לערוך איתם לימודי תנ"ך ומה שהכי מרשים אותי: התקבלתי על ידי חברי הכנסייה כפי שהייתי! אף אחד לא ביקר אותי, דיבר עלי בזלזול - להיפך, הוזמנתי ואפשרו לי לקחת חלק בקונצרטים. ואז, כשהחורף התקרב, עצרו לפתע כמה אחים ליד משפחת האיכר עם שק של בגדי חורף! לי!!! הרגשתי כל כך בטוח ומקובל. אהבת אלוהים התעוררה עבורי.

הצעדים הראשונים שלי באמונה באדוונט

לפני שנאלצתי לחזור לאירופה, הוטבלתי בוויסקונסין. לא הכל היה ברור לי, לא הבנתי הרבה. אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהדוגמה של האדוונטיסטים האלה היה שהמושיע שלי חי ואוהב אותי.

אז חזרתי לשוויץ עם האמונה החדשה שלי, שעדיין הייתה בחיתוליה. המשפחה שלי הייתה בהלם מכך שעזבתי את הכנסייה הקתולית והתייחסו אלי בטינה. הם לא יכלו להבין שעזבתי את הדרך המוכרת והמנוסה. הם חששו שבתם נפלה קורבן לכת.

נישואים וחלומות

ואז פגשתי אדם נחמד בעבודה. אחרי הרבה תפילה והתנצרותו, התחתנו באמצע שנות ה-80. נולדו שתי בנות מקסימות. בעלי תמך בהתלהבות בעבודת הבריאות והאוונגליזם שלי וגם ברעיון של בית ספר, ועזר או הוביל איפה שהוא יכול.

חלמנו לעבור לארץ כדי שהילדים שלנו יגדלו קרוב לטבע וללא יותר מדי השפעה עולמית. קריאת ה' "וְדַבֵּר בָּהּ בְּיוֹשֵׁבְךָ בְּבֵיתֶךָ אוֹ בְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁכְבֵךְ וּבְקוּמָתֶךָ" פגעה בי עד היסוד (דברים ו, ​​ז). כמו כן קריאתה של אלן ווייט למשפחות עם ילדים לעבור לארץ בכל מקום אפשרי. זו הייתה התפילה המתמדת שלי שה' יאפשר זאת עבור המשפחה שלנו וישמור עלינו.

לעתים קרובות הסתכלנו יחד על נכסים במדינות אחרות, כולל כמה בצרפת. אני זוכר היטב איך שמנו הצעה כזו בצד וחשבנו, טוב נראה. למחרת - זה היה יום שישי - פתאום דיבר אליי קול: "אתה חייב להתקשר אליהם!" ממש פחדתי! "אלוהים, זה אתה?" שאלתי, מחליט לבצע את הפקודה מיד. מעולם לא שמעתי את קולו של אלוהים בצורה כה ברורה. אבל כמו ביום ההכנה שלפני השבת - הכל השתבש ושכחתי את המשימה. בפעם השנייה הקול קרא לי להתקשר לשם. ושוב שכחתי. אבל כשהקול הגיע בפעם השלישית, הרמתי טלפון ועניתי.

קניית בית בצרפת

אחרי חודש קניתי את הבית בעזרת אבי. אבל בינתיים נשארנו בשוויץ כי בעלי לא מצא עבודה כאן. עם זאת, בילינו את כל החופשות שלנו וסופי שבוע רבים בצרפת. בסביבות שנת 2000 אפשרנו לזוג חברים (היה לו בעיות בריאות) לגור שם בחינם. כדאי פשוט לסדר את הבית והגינה ולתת לנו חצי מהפרי. מאוחר יותר עלה הרעיון שנוכל לבנות משהו ביחד.

עכשיו לימדתי את ילדיי אנגלית וגרמנית - צרפתית הייתה מקצוע אחר בכל מקרה. אבל האם עלינו להעז לעזוב את שוויץ? כבר זמן מה אני חשה שחל שינוי בבעלי - שינוי שהפחיד אותי. לעתים קרובות התחננתי לאלוהים שיתערב. לאחר שבעלי עזב את עבודתו והקים חברה משלו, הוא רצה לעבור לצרפת עם הבטחות שהמצב ישתפר. הוא רצה לעבוד בשוויץ שלושה ימים בשבוע ולהיות איתנו בשאר הזמן. אחרי הרבה תפילה הסכמנו, קיווינו לשיפור ושמחנו. 10 ימים לפני המעבר, בתנו הגדולה ננשכה בשפה על ידי כלב. האם האויב פעל שם?

ביולי 1999 העברנו תיק ומטען לצרפת בבית נייד, אותו קנינו בנס במחיר מצחיק והעברנו אותו אל חלקת האדמה שלנו בצרפת. הבנות שלנו היו אז בנות 9 ו-11. הם עזרו בהתלהבות רבה ושמחו לחיות על אדמתם. נס נוסף קרה אחרי שלושה חודשים בלבד: בית חווה ישן עם 2,5 דונם של אדמה במרחק של 5 דקות בלבד מהבית השני הפך זמין למכירה. הכל יהיה בסדר עכשיו! עכשיו בעלי ישמח איתי! כך הלכו מחשבותיי ותפילותיי. עם הילדים הסתדרנו הכל בעצמנו כדי שתהיה כמה שפחות עבודה לבעלי כשהוא חזר הביתה.

החלום נשבר

קיווינו כל כך עבור המשפחה שלנו, אבל הדברים התגלגלו אחרת לגמרי. בסופו של דבר, ילדי ואני עברנו לגור לבד בבית החווה הישן - בלי מים חמים, בלי שירותים. זה היה ליל נובמבר קר, בבית היו 5 מעלות צלזיוס, אבל בלבנו היה קר עוד יותר. בעלי גילה רק לאחרונה שיש לו חברה בשוויץ מזה זמן רב. דמעות רבות זלגו, לא רק באותו לילה. קריאות רבות לעזרה לאלוהים: "אלוהים, הציל את אבא שלנו." - "אדוני, הציל את בעלי, פתח את ליבו לישועה נצחית. הצילו את המשפחה שלנו!« – אבל גם קריאות מצוקה רבות: »אלוהים, למה? האם אני כל כך מכוער, האם עשיתי הכל לא בסדר? רק ניסיתי לעשות את רצונך!"

למרות שבעלי הודה בזמן הפרידה שזו לא אשמתי, שאלות כאלה התרוצצו בטבע שלי במשך שנים. הלב שלי נשבר כשראיתי את הילדים שלי בוכים. התחננתי בפני ה' שהמבחן הזה לא ינצח אותנו, אלא שנצא מנצחים מהמבחן הזה, גם אם בעיות בריאות, בעיות כסף ועוד הרבה ירתיעו אותנו. התחננתי שנטהר.

בכבשן האש

"בסופו של דבר, מי שעברו בעיות איומות וזמני משבר איומים בחיי האמונה שלהם ינצחו. אבל אסור להם להשליך את בטחונם (עברים י':10,35). שכן זה חלק מהיווצרותם בבית ספרו של ישוע וחיוני להסרת כל טמבל." (הודעות לצעירים, 63) טקסט אחר דיבר אלי: "הפרס הגבוה ביותר שאנו יכולים לקבל הוא לקחת ולשאת את הצלב של ישו." האם באמת רציתי להיות כל כך מכובד - בהחלט לא הרגשתי ראוי לכך.

נישואינו לא עמדו במבחן הסיבולת. כל הניסיונות להציל אותה כשלו. תהליך הגירושין היה דרך ארוכה שנמשכה כמעט תשע שנים. פחדתי לאבד את הילדים, לא להיות מסוגל ללמד אותם יותר בבית. אֲבָל יְהוָה חָנַן עָלֵינוּ. פסיקות בית המשפט היו לטובתנו. הילדים יכלו לבלות את כל ימי הלימודים שלהם בחווה שלנו ועברו בהצלחה את תעודת הכניסה לאוניברסיטה (אביטור) דרך בית ספר נוצרי להתכתבות באנגלית.

כמובן שהילדים עברו טראומה מהפרידה, וגם רציתי לחסוך מהם החלפת מגורים והעברה לבית ספר ממלכתי. שניהם היו נחוצים אם הייתי צריך לחזור לעבודה במשרה מלאה. אז חיינו מהמזונות, והיו חודשים שבקושי היה לנו מספיק כדי לחיות. אבל שוב ושוב, תודה לה', היו לנו חברים נאמנים שסידרו לנו עבודת תרגום ועזרו לנו בגן ובבניין.

חיי היום יום בארץ

גינה גדולה, שילדיי שתלו איתי בהתלהבות רבה, סיפקה לנו בחלקה ירקות. התרנגולות שלנו, שהשועל ביקר בהן מדי פעם, לא רק סיפקו ביצים, אלא גם, כמו הגן, הרבה שיעורים יקרי ערך. אפרוחים בקעו וגודלו. היה צריך לטפל ולהאכיל את הכלבים. גם החמור הקטן שלנו, שלצערי נאלצנו למסור שוב בגלל שגרנו תקופה בשוויץ בגלל הגירושים, היה מאוד כיף. כן, תמיד היה הרבה מה לעשות, יותר מדי.

יחד בטון את קירות הגן, בנינו מתחמי שפני ניסיונות והנחת אריחים. עד מהרה קיימנו קורסי בישול ביחד בקהילה, אבל גם בשוויץ. לעתים קרובות שרנו יותר משעתיים במכונית כשביקרנו את ההורים שלי בשוויץ. בחסדי ה' ובעזרת ה' השתדלתי להפוך את הנוער של שני הילדים לכמה שיותר שמח, פעיל ויפה, למרות התקופות הקשות. לעתים קרובות נסענו לישיבות מחנה וישנו במכונית. זו הייתה החופשה שלנו.

כשהעניינים התכווצו כלכלית עד שבקושי ידענו מה לעשות, צעקתי שוב לאלוהים ברצינות לעזרה. במשך שנים חיפשתי עבודה ומצאתי רק עבודות מזדמנות. אבל אז אלוהים התערב. אבי שילם סכום כסף לכל ילדיו - יש לי 4 אחים. לרוע המזל הוא מת זמן קצר לאחר מכן. אני צריך להחזיק את היד שלו כשהוא שכב גוסס. אלוהים ענה לתפילתי שהוא יוכל להירדם בלי כאב. באופן מפתיע, מערכת היחסים שלי עם משפחתי השתנתה מאז, ועל כך אנו אסירי תודה.

והיום?

בתי הבכורה סיימה כעת שני קורסי הכשרה והיא נשואה. האם עשיתי את עבודתי כאמא כמו שצריך? לא היה לי קל לשחרר את בתי לעתיד שלה. היא יודעת שתמיד אהיה שם בשבילה.

בתי הצעירה השלימה כעת שלושה קורסי למידה מרחוק. אנו עובדים יחד בחווה, אשר שופצה בחלקה ונבנתה מחדש במשך שנים רבות.

כמובן שהאהובים עלינו הם שני הסוסים שלנו, ש"מכסחים" את כרי הדשא שלנו, מעבירים זבל לגינה ומדי פעם נושאים אותנו דרך חורשות וכרי דשא. הסוס שלי מאומן כעת להוביל זבל לגינה בעצמו. בשביל זה בנינו מזחלת אבן (שני בולי עץ עם לוחות צולבים, הבולי עץ מעוגלים מלפנים ומאחור). שני כלבי השמירה שלנו חשובים מאוד.

החתול האהוב שלנו בן ה-16 פורש לאיטו ולעתים קרובות מתכרבל על המיטה שלנו. לאחרונה הגיע אלינו חתול שחור וכעת מצא אצלנו בית. היא הייתה כחושה לחלוטין והיה עליה להיבדק ולטפל על ידי הוטרינר תחילה. עכשיו היא מסתדרת לא רע - היא יושבת בעיקר בקש עם הסוסים.

שתי עזים פיגם עם 12 תרנגולות משלימות את המנג'ר, מלבד מושבה של דבורים שהתיישבו בפער בקיר הבית שלנו - ומשפחת שועלים עם 5 גורים שמתחבאים איתנו - ושבעצם נעדיף להיפטר ממנה. שֶׁל!

יש לילות שאנחנו צריכים לחפש את החתול שלנו בחוץ כדי שהשועל לא יאכל אותו. כשיש סערה, הסוסים שלנו מפחדים, אז אנחנו צריכים ללכת ולהרגיע אותם. אז גם את החממה שלנו, שעליה אנו אסירי תודה, תצטרך לנעול. למרבה הצער, העשבים שוטים גדלים מהר יותר מהירקות גם כאן, אז אנחנו במאבק כל יום!

אבל בכל זאת היה לנו קציר עגבניות נהדר בשנה שעברה, כמו גם מנגולד, ברוקולי, חסה, כרובית, מלונים ועוד הרבה. ה' באמת שלח את ברכתו. ערוגות הגן החיצוניות היו כל כך קשות עד שנאלצנו תחילה לחפור אותן בעזרת מכושים כי המחפר נהג מעליהן. אבל גם אז היבול היה די טוב. הרי הצלחנו לעקר למעלה מ-700 צנצנות, רובן מהגינה שלנו, חלק קטן יותר מהפרי קנוי.

אנחנו מנסים עכשיו להמיר כמה שאפשר לסוג של פרמקלצ'ר, שקשה מאוד עם הגשם התמידי. טרקטור מכסחת הדשא הקטן שלנו כבר לא עומד במשימה, אז אנחנו מתפללים לטרקטור קצת יותר גדול שיעזור לנו בכל העבודה.

השירות שלנו לנופשים בווז'

על מנת להתפרנס, אנו משכירים כעת את הבית הנייד (שהוסב כעת לבקתה) לאורחי החג שיכולים להזמין מאיתנו תפריטים יומיים טבעוניים או צמחוניים, חטיפים או שירות מסיבות. מי שמעוניין יכול הנה ההצעה שלנו להתבונן מקרוב.

אנחנו עדיין מחפשים משאית אוכל משתלמת לשוק. אנחנו רוצים לעזור לאנשים שרוצים לשנות את התזונה ואורח חייהם. בהכנה תכנית לשהייה של שלושה ימים עם ייעוץ תזונתי, שיעורי בישול, שימוש בתרופות טבעיות פשוטות, צמחי מרפא וכו'. גם ספר בישול נפרד למטרה זו נמצא בהתהוות. שנינו תזונאים - אני עצמי מתאמן להיות נטורופת.

תקוות ונחמה

הכל בבנייה, ולפעמים העבודה, התכנון והביצוע רוצים להכריע אותנו. ואז מגיעות הדאגות: האם זה יעבוד? האם נוכל להסתדר כלכלית? ואנחנו זורקים אותם שוב על האחד שמעולם לא אכזב אותנו. גם אירועי העבר הטביעו את חותמם מבחינת החוזק. אבל אנחנו יכולים לשאוב כוחות חדשים בכל יום ממי שנותן כוח למי שמחכה לו (ישעיהו ל':40,31).

כן, אלוהים נאמן. במהלך כל הניסיונות הללו, הוא מעולם לא הכשיל אותנו. האחד שהבטיח שלעולם לא יעזוב אותנו עמד במילתו - והוא ימשיך לעשות זאת. בכל הניסיונות אני יודע: כשאני חלש, הוא חזק בשבילי; אם אני לא יכול להמשיך, הוא יוביל אותי! עם אלוהים אני לא יכול לוותר - רק להתקדם! לבסוף, אני רוצה לשתף את הטקסט שסחב אותי ברגעים נואשים רבים ועדיין עושה:

"כל מה שמדאיג אותנו בהשגחת ה' יתברר לנו בעולם הבא. מה שהיה קשה להבנה ימצא אז את ההסבר שלו. מסתורי החסד יתגלו לנגד עינינו. היכן שהמוח המוגבל שלנו ראה רק כאוס והבטחות מופרות, נראה הרמוניה מושלמת והיפה ביותר. נדע שאהבה אינסופית קבעה את החוויות שהיו הקשות ביותר עבורנו. ואז, כאשר נזהה את הטיפול האדיב של מי שגורם לכל הדברים לפעול לטובתנו, נתפרוץ בשמחה בל יתואר ובתהילה בשמחה שאין לתאר." (עדויות 9, 286)
שירה היא אחת הדרכים לבטא את רגשותיי:

הו, נאבק ועמל כל שעה,
כן, זה מתקדם ללא הפסקה.
אבל לעתים קרובות נשאר פצע
מהריצה על מסלול כדור הארץ הזה.

אז אני הולך ומסתכל למעלה
לך, המפלט היחיד שלי.
לעולם אל תעזוב אותי בריצה שלי
לסלוח ולעולם לא להתרחק!

סוף סוף הבנתי:
הישועה היא בחסד בלבד!
איפה שהמרד ואני עמדנו פעם
הוא שירות אהבה והוויה אלוהית.

אלוהים תחזיק אותי חזק, אל תעזוב אותי.
אתה האושר היחיד שלי
אתה הביטחון היחיד!
בוא אדוני, חזור בקרוב!

---