כפרה או פיוס? מאת מייקל קרדוצ'י

לאחרונה הבנתי את כוחן של מילים ואת הטון שבו אנו משתמשים בהן. אבי אמר "הילד שלי" כדי לבזות ולהשפיל אותי. הוא אמר, "תקשיב, ילד שלי, אתה לא יותר חכם, חכם ולא חזק ממני!" עם זה הוא הזכיר לי שאני נחות ממנו, לעולם לא יכולתי להגיע לרמה שלו או אפילו להשתוות אליו.

לא מזמן שמעתי סיפור נוסף על אבא שגם אמר "הילד שלי" לבן שלו. חבר שלי איבד לאחרונה את אביו לקוביד-19. הוא סיפר לי איך אביו נישק את ידו כשנפרד. הם לא ידעו באותו רגע שאביו ידביק אותו והוא יצטרך להישאר במיטה שבועיים. גם לא היה להם מושג שאביהם ימות מהמחלה בגיל 98. אבל מדי שבוע, כשהבן ביקר את אביו הקשיש כדי לנקות את הבית או להביא לו משהו לאכול, הוא היה מברך אותו במילים: "נו, ילד שלי, מה שלומך?", שם אביו כבר לא גר. למילים האלה עדיין הייתה השפעה. כי הוא אומץ כשהיה בן שנתיים. שאלת ברכה זו נתנה לו ביטוי חיובי קבוע לשייכותו. זה היה חשוב לו מאוד. הבן יכבד כעת את המשפט הזה עד שיראה את אביו שוב כשישוע יחזור.

יש עוד אימוץ שהפך אותנו לא רק לבנים ובנות, אלא ליורשים לאוצרות מדהימים! האימוץ עליו אני מדבר הוא הגאולה שהושגה על הצלב כאשר ישוע לקח את המוות המגיע לנו ונתן לנו את החיים המגיעים לו. קורבן זה חתם לעד את האימוץ/גאולה שהאב מעניק לכל אחד מברואיו, זכר ונקבה! אימוץ זה מביא "פיוס" לכל מי שמקבל את קורבן הפיוס, המחבר, מאחד, משביע געגוע, נותן ביטחון, היכרות וטיהור. היא מובטחת לכל מי שמכיר במצבה כיתום בעולם אבוד. »

מההתחלה הוא ייעד אותנו להיות בניו ובנותיו באמצעות ישוע המשיח. זו הייתה התוכנית שלו; אז הוא גזר" (אפסים א' ה')

ניוזלטר Coming Out Ministries - נובמבר 2021

www.comingoutministries.org