"שבעים שבועות נקבעו לעמך ולעיר קודשך לשים קץ לעבירה ולסלק חטאים ולכסות עוון ולייסד צדקת עולם ולחתום חזון ונבואה ולמשוח קודש הקדשים. דע אז והבין כי מזמן הגזירה להשיב ולבנות את ירושלים למשוח הנסיך חולפים 7 שבועות ו-62 שבועות; כבישים ותעלות נבנים שוב, ובזמן דחוף. ואחרי 62 השבועות ימות המשוח ולא יהיה לו כלום; אֲבָל הָעִיר וְהַמִּקְדָּשׁ יַחֲרִיבוּ עַל יְדֵי הַנָּסִיךְ לְעוֹלָם, וְהַקָּץ יָבֹא כְּמִבְלוֹת; ועד הסוף תהיה מלחמה, חורבן נקבע. במשך שבוע יחזק את הברית לרבים. באמצע השבוע יפסיק זבחים ותבואה, ותועבות שממה יוצבו על הכנף עד שישפך עליו קץ הגזירה".
(דניאל ט 9,24-27 SL/ELB/KJV/NIV)

ההקשר של הנבואה

דניאל היה צעיר יהודי מיהודה שגורש לבבל. כיהודי היה נאמן לה'* והמתין לסוף הגלות. הוא ידע שלפי הנביא ירמיהו זה ייקח שבעים שנה. בתחילת הפרק השמיני בספרו, אומר לנו דניאל שהיה "בשנה השלישית למלכות המלך בלשאצר" (דניאל ח, א), ממש בסוף אותה תקופה.

בפרק השמיני, הקב"ה נתן לדניאל חזון שבו שמע מלאכים מדברים זה עם זה. אמר לו אחד מהם: »עד 2300 ערבים ובקרים; אז יצדק המקדש." (דניאל ח:8,14) דניאל לא הבין את המילים הללו. מבחינתו, הצדקת המקדש פירושה בנייה מחדש של בית המקדש וירושלים, כלומר סוף גלות בבל. אבל המלאך אמר "2300 ערבים ובקרים" (ליהודים זה אומר 2300 ימים).

דניאל ידע שעל פי העיקרון האלוהי של פרשנות סמלית של הזמן הנבואי, הכלל היה שיום אחד שווה שנה. נקודה זו אושרה כאשר אמר לו המלאך: "עכשיו נכון מה שנאמר על חזון הערבים והבקרים; ואתה צריך לשמור על פניך, כי זה מתייחס לימים רחוקים." (דניאל ח:8,26) 2300 ימים הם רק קצת יותר משש שנים. דניאל הבין שדברי המלאך הגיוניים רק כאשר יישם את העיקרון שיום אחד שווה לשנה. אבל זה אומר שה' היה דוחה את שחרור היהודים הרחק לעתיד. אבל זה היה סותר את נבואתו של ירמיהו על 70 שנות גלות.

פרק ח' של דניאל מסתיים בכך שדניאל חלה משום שאינו מבין את החזון: 'אבל אני, דניאל, שכבתי חולה כמה ימים לפני שיכולתי לקום ולעסוק בענייני המלך. אבל נדהמתי מהמראה, ואיש לא הבין אותו" (דניאל ח, כז).

החדשות הטובות של הנבואה

כשהפרק השמיני הסתיים, דניאל לא היה שמח או נינוח במיוחד. הוא חיכה לסיום הגלות, אך נראה היה שהמלאך אומר לו שיעבור זמן רב עד שירושלים תוצדק.

דניאל חשב: חטאי ישראל חייבים להיות כה גדולים עד שהקב"ה דחה את חזרת השבויים לירושלים. אז דניאל התוודה על חטאי עמו בתפילה נפלאה למען ירושלים ואנשיה (דניאל ט:9,1-19).

כאשר דניאל התפלל למען עיר הקודש ירושלים (דניאל ט, יז-יח), נשלח אליו מלאך שיעזור לו להבין את עניין ירושלים ולהשיב לתפילתו. תפילתו של דניאל לא רק נשמעה, אלא נענתה. ה' לא רצה רק לנחם אותו על ירושלים. הוא גם גרם לו לראות את המשיח שיביא מחילה לעמו.

דניאל 9 היא הבשורה האמיתית על ביאת המשיח. החזון חשף את התאריך המדויק של הגעתו. "שבעים שבועות נקבעו לעמך ולעיר קודשך לשים קץ לעבירה ולסלק חטאים ולכסות אשמה ולהביא צדקת עולם ולחתום חזון ונבואה ולמשוח. קודש הקודשים". (דניאל ט:9,24)

באותו פרק זמן קצר, שבעים השבועות, הקב"ה היה:
לשים קץ לעבירה
לפטר את החטאים
לכסות את האשמה
להקים צדק נצחי
חזון חותם ונביאים
למשוח את קודש הקדשים
בקיצור, הוא ישלח את משיח-נגיד, נסיך המשיח (דניאל ט, כ"ה), שיחכה לו מאז אדם וחוה. איזה חדשות טובות לישראל!

המשיח נהרג

נבואה זו אינה משימה לישראל, אלא מנבאת מה יעשה המשיח ומה הוא ישיג בשירותו כאשר אור ה' יגיע לאומות.

המשיח-נגיד יבוא בבוא העת ו:
לשים קץ לעבירה
לפטר את החטאים
לכסות את האשמה
להקים צדק נצחי
חזון חותם ונביאים
למשוח את קודש הקדשים

אבל איך? הקב"ה רצה להסביר לישראל שכל כפרה, כל מחילה, יכולה להתבצע רק באמצעות מוות, מיתת החוטא או תחליף. סיפורה של עקדת יצחק (עקידת יצחק) נמצא בתנ"ך כהמחשה להחלפה זו. יצחק בנו של אברהם עתיד למות. אבל ברגע האחרון שלח ה' איל למות במקומו.

אמת מקראית זו מראה לנו שהמשיח, אשר ייתן לנו צדקה וחיי נצח, היה מוכן למות במקומנו.

לכן דניאל ט':9,26 אומר במפורש: "המשוח ייהרג ולא יהיה לו כלום." הוא ייהרג באמצע השבוע שעבר: "באמצע השבוע יפסיק קרבנות ותבואה". (דניאל ט:9,27)

ישראל קיבלה מחילה על חטאיו באמצעות הקורבנות בבית המקדש. קורבנות אלו הצביעו באופן סמלי על מות המשיח על חטאי ישראל (ראה ישעיהו ל"ג). במותו עתה המשיח מרחיק את החטא וחותם את החזון והנבואה.

סוף הנבואה

כפי שכבר הוזכר, בתקופות נבואיות מספר הימים מתאים לשנים שלמות. כשהמלאך דיבר על שבעים "שבעים", הוא התכוון לשבעים שבעה שבועות או 70 על 7 = 490 ימים או שנים. תקופה זו מחולקת לשלוש תקופות: 1) שבעה שבועות, 2) 62 שבועות ו-3) שבוע אחד.

הקטע הראשון של 7 שבועות או 49 שנים היה התשובה הישירה לתפילתו של דניאל. היא מודיעה על בנייתה מחדש של ירושלים: "מזמן הגזירה להשיב ולבנות את ירושלים" (דניאל ט, כ"ה) ועד ליישומו יהיו 9,25 שנים (49-457 לפנה"ס).

הקטע השני של 62 שבועות או 434 שנים מצביע על משיחת המשיח. "מזמן הגזירה לשקם ולבנות את ירושלים ועד למשוח הנסיך, חולפים 7 שבועות ו-62 שבועות". (דניאל ט 9,25) פירוש הדבר: 69 x 7 = 483 (408 לפנה"ס – 27 לספירה). בדיוק בשנת 27 לספירה טבל ישוע במקווה (אמבטיה) של הירדן.

הקטע האחרון של שבוע או 1 שנים מסיים את 7 שנות הנבואה. באותה תקופה תתחזק הברית (דניאל ט, כז). באמצע אותו שבוע ייהרג המשיח-נגיד. ושוב התגשמה הנבואה: ישוע מת מידי החיילים הרומיים בערב פסח בשנת 490 לספירה. אבל הוא קם לתחייה כפי שניבאה הנבואה בישעיהו ל"ג:9,27. בשבוע הנבואי האחרון בין 31 ל-53,10 לספירה, הוא חיזק את הברית עם כל מי שהפך לתלמידיו.

אין מספיק מקום להסביר את העיתוי המדויק, אבל עזרא ז' מתאר את הגזירה לבנות מחדש את ירושלים. ניתן לתארכו לשנת 7 לפני הספירה. תַאֲרִיך. הנבואה כיסתה תקופה של 457 שנה. זה אומר שזה נגמר בשנת 490 לספירה. שנת 34 היא שנה חשובה בתולדות הישועה. באותה שנה עשה הפרוש שאול תשובה (תשובה) והפך א שליח (שליח). הוא נשלח להביא אור אלוקים לגויים, כלומר למלא את מצוות ישראל, או לה גויים להיות ("אור לגויים"). סופה של הנבואה היה שהברית הורחבה על האומות. הדבר נעשה באמצעות כהונתו של רבי שאול, המכונה גם השליח פאולוס.

מקורי: ריצ'רד אלופר, נבואת דניאל 9, בשורה טובה לעם היהודי

*ליהודי גרמניה יש הרגל לא לכתוב את התנועה במילה G'tt או H'RR ובמקום זאת לכתוב אותה אדונאי אודר השם לקרוא. עבורם זהו ביטוי של יראת שמים אלוהים.

קישור מומלץ:
https://wjafc.globalmissioncenters.org/