הקורונה קורעת תעלות. מאת סילבן רומיין

כנסייה היא סך כל האנשים שחיים עם משפחותיהם בבית או בעבודה עם ישוע במהלך השבוע ואז חוגגים את טובו של אלוהים ביום האדון כגוף המשיח. לכן מצוות ה' חלה על כולנו: "ביתי יהיה בית תפילה לכל העמים" (ישעיהו ל"ו, ז). ההזמנה ל"כל העמים" מניחה פתיחות ולבביות.

דמיינו שאתם נכנסים לחנות אלקטרוניקה. המבחר אמנם מפתה, אבל החדרים מעופשים ונציג המכירות נראה חסר עניין, כאילו אתה מפריע לו. הרצון שלך לעזוב את החנות גדול יותר מהרצון שלך להישאר בחנות יותר זמן. הערכה וחיוך כנה היו מניעים אותך יותר מהוויכוחים הטובים ביותר.

איך אנחנו מרגישים כשמישהו מנסה לשכנע אותנו באמיתות אמונתו או דתו? ואם ננסה את זה עם אחרים: מה עם הכריזמה שלנו?

בדרכי השתתפתי לאחרונה בשירות בכנסייה. אף אחד לא דיבר איתי, שלא לדבר על בירך אותי. האם התלבשתי היטב מכדי להיחשב מועמד לגיור? בכל מקרה, יהיה לי קשה לחפש שם שוב.

ילדה קטנה דפקה על דלתו של הגבר הלבן שזה עתה עבר לגור: 'יש לך עבודת ניקיון בשבילי? גם אני יכול לבשל.” המיסיונר הסכים. אחרי שנה אמרה האישה האפריקאית: "עכשיו אני אתפטר בגלל שלקחתי עבודה אחרת, הפעם עם האימאם. אבי הוא ראש שבט ואמר לי לחיות עם הנוצרים שנה ועם המוסלמים שנה; ואז הוא יחליט איזו דת מתאימה לעמנו".

האם יכול להיות שאנשים מובלים ב"נתיב הלא נכון" בגלל שיש בעיות בשירות שלנו?

למעשה, מעט מאוד אנשים מחפשים אמת, במיוחד לא בנצרות. אבל כאשר אנו מגלים עניין אמיתי, אנו פותחים את הדלת עבור אחרים להתעניין בתקווה שלנו ולפתוח את ליבם.

זו הסיבה שהסופר האהוב עליי כתב, "אם היינו משפילים את עצמנו לפני אלוהים והיינו אדיבים, אדיבים, רכים ומלאי חמלה, היו מאה המרות לאמת היכן שיש רק אחת עכשיו." (עדויות לכנסייה, כרך ט, עמ' 9, משנת 189).

פי מאה דרך חסד במקום דרך תיאולוגיה! זה ממש מבלבל את הרעיון שלי לגבי שיטות ותכניות הכשרה!

למעשה, לפני שהגשם יוכל להשקות את האדמה, הוא צריך להתרכך. אחרת הוא לא יספוג את הגשם ואפילו יישטף.

זה אותו דבר עם חג השבועות השני של אלוהים: בעודנו מחכים ומתפללים שרוח הקודש תישפך, אני תוהה אם אני באמת מוכן לקבל אותה.

מעשי מאוד באמצעות הדוגמה של משבר הקורונה הנוכחי:

אם מסתכלים על "תיאורטיקני קונספירציה" בצורה מצחיקה, בעוד ש"זהירים מדי" לא מעזים ללכת לכנסייה - לא כל כך מחשש לווירוסים מדבקים אלא מחשש למבטים מזלזלים - איך בית האלוהים אמור להפוך לבית תפילה לכל העמים?

אם לא נצליח לגרום למבקר ב"חליפת צלילה" להתפלל לצד "מכחיש קורונה", איך נמלא את המשימה שלנו כדי שאנשים שמריחים אחרת, בעלי קוטביות שונה, יהיו בעלי קעקועים וכהה זקן -גם אנשים בעלי עור מרגישים רצויים?

או באופן מעשי מאוד: האם אני מוכן לוותר על המקום השמור שלי באולם הקהילה אם יגיע אורח בלתי צפוי?

אנו מתפללים לגשם האחרון, ובכל זאת אלוהים יהיה מוכן להוריד אותו. עם זאת, אם הוא עושה את זה תלוי בנו.

שוב אותו מחבר: "עלינו לשאוף ברצינות לקבל את ברכות ה'. לא בגלל שאלוהים לא מוכן לשפוך עלינו את ברכותיו, אלא בגלל שאנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותן. אבינו שבשמים נותן את רוח הקודש למי שמבקש ממנו ברצון רב יותר מאשר הורים נותנים דברים טובים לילדיהם. אבל תפקידנו, באמצעות ענווה, וידוי, תשובה ותפילה כנה, ליצור את התנאים שיאפשרו שה' יברך אותנו." (סקירה והראלד, 22 במרץ, 1887)

מכיוון שאני רוצה להיות "מכתב של משיח, לא כתוב בדיו אלא ברוח אלוהים חיים" (ב' קורינתיים ג':2), אני מתפלל שאנשים יראו את ישוע בי, שחסדו של אלוהים יתגלה ולא בוסיות, שהנס של שינוי האופי שלי הוא ההוכחה הטובה ביותר לאמת ושהמבט שלי כבר לא מופנה אלי אלא אל האחר.

אלו הם המפתחות לשליחותנו למוסלמים - ולא רק להם, אלא ל"כל אומה, שבט, שפה ועם" (התגלות י"ד:14,6).

אני רוצה שנחווה איך הזרע, שזרענו לא פעם בקושי, גדל פתאום דרך החום שלנו.