ב-26 באפריל 1521 עזב לותר את וורמס. עננים מבשר רעות הסתירו את דרכו. אך כשיצא משער העיר, התמלא לבו שמחה ותשבחות. 'השטן עצמו', אמר, 'הגן על מעוז האפיפיור; אבל המשיח עשה פרצה רחבה. השטן נאלץ להודות שהמשיח אדיר יותר."

"הסכסוך בוורמס", כותב חברו של הרפורמטור, "העביר אנשים קרוב ורחוק. כשהדיווח על כך התפשט באירופה - לסקנדינביה, לאלפים השוויצרים, לערים אנגליה, צרפת ואיטליה - רבים נטלו בשקיקה את הנשק האדיר שבדבר האל".

יציאה מתולעים: נאמן עם אזהרה אחת

בשעה עשר עזב לותר את העיר עם החברים שליוו אותו לוורמס. עשרים רכובים וקהל רב ליוו את הכרכרה אל הקירות.

במסע חזרה מוורמס, הוא החליט לכתוב שוב לקייזר כי לא רצה להופיע כמורד אשם. "אלוהים הוא העד שלי; הוא מכיר את המחשבות,״ אמר. "אני מוכן בלב שלם לציית להוד מלכותך, בכבוד או בבושה, בחיים או במוות, עם הסתייגות אחת: כאשר זה נוגד את דבר האל המחייה. בכל ענייני החיים העסקיים יש לך את הנאמנות הבלתי ניתנת לשבירה שלי; כי כאן הפסד או רווח אינם קשורים לישועה. אבל זה בניגוד לרצון האל להיכנע לבני אדם בענייני חיי נצח. ציות רוחני הוא פולחן אמיתי וצריך להישמר לבורא".

הוא גם שלח מכתב עם אותו תוכן כמעט למדינות האימפריאליות, ובו סיכם את המתרחש בוורמס. מכתב זה עשה רושם עמוק על הגרמנים. הם ראו שלותר זכה ליחס מאוד לא הוגן מצד הקיסר ואנשי הדת הגבוהים, והם התרעמו מאוד על היומרות היוהרה של האפיפיור.

אילו היה שארל החמישי מכיר בערך האמיתי לממלכתו של אדם כמו לותר - אדם שלא ניתן היה לקנות או למכור, שלא היה מקריב את עקרונותיו למען חבר או אויב - הוא היה מעריך ומכבד אותו במקום מגנה אותו וכדי. לְהִתְרַחֵק.

פשיטה כפעולת חילוץ

לותר נסע הביתה, וקיבל הומאז' מכל תחומי החיים לאורך הדרך. נכבדי הכנסייה קיבלו את פני הנזיר תחת קללת האפיפיור, ופקידים חילוניים כיבדו את האיש באיסור קיסרי. הוא החליט לסטות מהמסלול הישיר לביקור במורה, מקום הולדתו של אביו. חברו אמסדורף ועגלון ליוו אותו. שאר חברי הקבוצה המשיכו לוויטנברג. לאחר יום מנוחה שלווה עם קרוביו - מה בניגוד לסערה ולמריבות בוורמס - הוא חידש את דרכו.

כשהכרכרה עברה בגיא, פגשו המטיילים חמישה פרשים חמושים היטב רעולי פנים. שניים תפסו את אמסדורף ואת העגלון, השלושה האחרים לותר. בשקט הם הכריחו אותו לרדת, השליכו גלימת אביר על כתפיו והעלו אותו על סוס נוסף. אחר כך נתנו לאמסדורף ולעגלון ללכת. כל החמישה קפצו לאוכפים ונעלמו ביער החשוך עם האסיר.

הם עשו את דרכם בשבילים מפותלים, לפעמים קדימה, לפעמים אחורה, כדי לברוח מכל רודף. עם רדת הלילה הם עשו מסלול חדש והתקדמו במהירות ובשקט דרך יערות אפלים וכמעט לא טרוסים אל הרי תורינגיה. כאן הוכתר הוורטבורג על פסגה שניתן להגיע אליה רק ​​בעלייה תלולה וקשה. לותר הוכנס לתוך חומות המבצר המרוחק הזה על ידי שוביו. השערים הכבדים נסגרו מאחוריו, מסתירים אותו מהעין ומהכרת העולם שבחוץ.

הרפורמטור לא נפל לידי אויב. שומר התבונן בתנועותיו, וכשהסופה איימה להישבר על ראשו חסר ההגנה, לב אמיתי ואצילי מיהר להצילו. היה ברור שרומא תסתפק רק במותו; רק מקום מסתור יוכל להציל אותו מציפורני האריה.

לאחר עזיבתו של לותר את וורמס, השיג הלגט האפיפיור צו נגדו עם חתימת הקיסר והחותמת הקיסרית. בצו הקיסרי הזה הוקע לותר כ"שטן עצמו, מחופש לאדם בגלימה של נזיר". נצטווה להפסיק את עבודתו באמצעים מתאימים. נאסר בתכלית האיסור לתת לו מחסה, לתת לו אוכל או שתיה, לעזור לו או לתמוך בו במילים או במעשים, בפומבי או בפרטיות. יש לתפוס אותו מכל מקום ולהעבירו לידי השלטונות - כך גם לגבי חסידיו. רכוש היה אמור להיות מוחרם. צריך להרוס את כתביו. בסופו של דבר, כל מי שהעז להפר גזירה זו היה אמור להיות מוחרם מהרייך.

הקייזר דיבר, הרייכסטאג אישר את הצו. כל קהילת חסידי רומא צהלה. עתה נחתם גורלה של הרפורמציה! ההמון האמונות התפלות נרעד למשמע תיאורו של הקיסר את לותר כשטן שהתגלם בגלימה של נזיר.

בשעה זו של סכנה, אלוהים עשה מוצא עבור עבדו. רוח הקודש הניעה את לבו של הבוחר מסקסוניה ונתנה לו חוכמה לתוכנית להציל את לותר. פרידריך הודיע ​​לרפורמטור עוד כשהיה בוורמס כי חירותו עשויה להיות מוקרבת לזמן מה למען ביטחונו ושל הרפורמציה; אך לא ניתנה אינדיקציה כיצד. תוכניתו של הבוחר יושמה בשיתוף פעולה של חברים אמיתיים, ועם כל כך הרבה טקט ומיומנות שלותר נותר נסתר לחלוטין מחברים ואויבים. יתרה מכך, גם לכידתו וגם מקום המחבוא שלו היו כה מסתוריים שאפילו פרידריך לא ידע זמן רב לאן נלקח. זה לא היה בלי כוונה: כל עוד הבוחר לא ידע דבר על מקום הימצאו של לותר, הוא לא יכול היה לחשוף דבר. הוא וידא שהרפורמר בטוח, וזה הספיק לו.

זמן נסיגה ויתרונותיו

האביב, הקיץ והסתיו חלפו, והחורף הגיע. לותר עדיין היה לכוד. אלנדר וחבריו למפלגה שמחו על כיבו את אור הבשורה. במקום זאת, לותר מילא את המנורה שלו מהמאגר הבלתי נדלה של האמת, כדי לזרוח בזוהר זוהר יותר בבוא העת.

לא רק למען ביטחונו שלו הוסר לותר מבמת החיים הציבוריים על פי השגחת אלוהים. במקום זאת, חוכמה אינסופית ניצחה על כל הנסיבות והאירועים בשל תוכניות עמוקות יותר. אין זה רצונו של אלוהים שעבודתו תישא חותמת של אדם אחד. עובדים אחרים ייקראו לחזית בהיעדרו של לותר כדי לסייע באיזון הרפורמציה.

בנוסף, בכל תנועה רפורמטורית קיימת סכנה שהיא תתעצב יותר אנושית מאשר אלוהית. שכן כששמחים בחופש הנובע מהאמת, עד מהרה מהללים את אלה שאלוהים מינה לשבור את שלשלאות הטעות והאמונה הטפלה. הם זוכים לשבחים, לשבחים ולכבדים כמנהיגים. אלא אם כן הם באמת צנועים, מסורים, חסרי אנוכיות ובלתי מושחתים, הם מתחילים להרגיש פחות תלויים באלוהים ומתחילים לבטוח בעצמם. עד מהרה הם מבקשים לתמרן את המוחות ולבלום את המצפון, ובאים לראות עצמם כערוץ כמעט היחיד שדרכו אלוהים שופך אור על הכנסייה שלו. עבודת הרפורמה מתעכבת לעתים קרובות על ידי רוח האוהדים הזו.

באבטחת הוורטבורג נח לותר זמן מה ושמח על המרחק מהמולת הקרב. מקירות הטירה הוא הביט ביערות אפלים מכל עבר, ואז הפנה את עיניו לשמיים וקרא, 'שבי מוזר! בשבי מרצון ובכל זאת בניגוד לרצוני!״ ״התפלל בשבילי,״ הוא כותב לספלטין. "אני לא רוצה דבר מלבד התפילות שלך. אל תפריע לי במה שאומרים או חושבים עלי בעולם. סוף סוף אני יכול לנוח."

הבדידות וההסתגרות של נסיגה הררית זו הייתה לברכה נוספת ויקרה יותר עבור הרפורמטור. אז ההצלחה לא עלתה לו לראש. רחוק היה כולו תמיכה אנושית, הוא לא זכה לאהדה ולא לשבחים, מה שהוביל לעתים קרובות לתוצאות קשות. למרות שאלוהים צריך לקבל כל שבח ותהילה, השטן מפנה מחשבות ורגשות כלפי אנשים שהם רק כלי אלוהים. הוא שם אותה במרכז ומסיח את דעתו מההשגחה השולטת בכל האירועים.

כאן טמונה סכנה לכל הנוצרים. ככל שיהיו מעריצים את מעשיהם האצילים וההקרבה העצמית של משרתיו הנאמנים של אלוהים, יש לפאר את אלוהים בלבד. כל החוכמה, היכולת והחסד שיש לאדם הוא מקבל מאלוהים. כל השבחים צריכים להגיע אליו.

פרודוקטיביות מוגברת

לותר לא הסתפק בשלווה ובנינוחות לאורך זמן. הוא היה רגיל לחיים של פעילות וויכוחים. חוסר הפעילות היה קשה מנשוא עבורו. באותם ימים בודדים הוא דמיין את מצבה של הכנסייה. הוא הרגיש שאף אחד לא עומד על החומות ובנה את ציון. שוב חשב על עצמו. הוא חשש שיואשם בפחדנות אם יפרוש מעבודתו, והוא האשים את עצמו בעצלן ובעצלן. במקביל, הוא ביצע דברים על-אנושיים לכאורה בכל יום. הוא כותב: "אני קורא את התנ"ך בעברית וביוונית. ברצוני לכתוב חיבור גרמני על וידוי אוריקולרי, אמשיך גם לתרגם את תהילים ולחבר אוסף דרשות ברגע שאקבל את מבוקשי מוויטנברג. העט שלי לא עוצר."

בזמן שאויביו החמיאו לעצמם על כך שהוא הושתק, הם התפעלו מהראיות המוחשיות להמשך פעילותו. מספר רב של חיבורים מעטו נפוצו ברחבי גרמניה. במשך כמעט שנה, מוגן מפני זעמם של כל היריבים, הוא הזהיר וזינק את החטאים הרווחים של ימיו.

הוא גם העניק שירות חשוב ביותר לבני ארצו על ידי תרגום הטקסט המקורי של הברית החדשה לגרמנית. בדרך זו, דבר ה' יכול להיות מובן גם לפשוטי העם. כעת יכולת לקרוא את כל מילות החיים והאמת בעצמך. הוא הצליח במיוחד להפנות את כל העיניים מהאפיפיור ברומא אל ישוע המשיח, שמש הצדק.

מן סימני הזמנים, 11 באוקטובר 1883