מדוע בחר ישוע דווקא בחיה זו? מאת סטפן קובס

זמן קריאה: 12 דקות

צעקות הושענה נרגשות מהדהדות באוויר. צופים סקרנים ממהרים מכל הכיוונים כדי להציץ בו. הם כרתו במהירות ענף דקל כדי לחלוק כבוד לאיש הזה. האם לא נאמר שזהו מלך ישראל החדש? הנה הוא בא. מוקף בחבריו הנאמנים ביותר, הוא רוכב במעלה הכביש על חמור צעיר. שמו הוא ישו. שמעת עליו הרבה. האם היה הרגע המיוחל עכשיו שבו יתפוס את שרביט האומה?

אנחנו מכירים היטב את הסצנה. כשהוא רכב לירושלים באותו יום, הפרק האחרון - החשוב מכל - ביצירת חייו פורצת הדרך נפתח בפני ישו. זכריה הנביא הודיע ​​שמלך אדיר ירכב יום אחד אל עיר הקודש על חמור צעיר: "שמחי מאוד בת ציון; תשמח, בת ירושלים! הִנֵּה מֶלֶךְ בָּא אֵלֶיךָ; צדיק ומושיע הוא, עניו ורוכב על חמור, ועל סיוס חמור צעיר" (זכריה ט, ט).

חמור למשיח?

למעשה, באותו יום בחר ישוע בחמור "שלא ישב עליו איש מעולם" (לוקס י"ט:19,30). ואז, כשרכב לירושלים באותו יום, הקהל המצפה ראה בכך סימן למלכות המשיח הקרוב. אבל מדוע בחר אלוהים בחמור לעשות זאת? האם אלוהים חיבר את זה למטרה עמוקה יותר? מה יש בבעל החיים הזה שמאפשר לה לשאת את מלך המשיח המיוחל לטקס השבעתו?

החמור כבר מזמן חיה חשובה במזרח. כחיית משא וסוס עבודה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום (בראשית ל"ב:1; ל"ה:42,26; שמואל א' ט"ז:45,23; שמואל ב' ט"ז:1). לפעמים דומם, לפעמים צורח חזק, החמור נראה ונשמע בעיר ובכפר. אנשים העריכו אותו: מוכן לעבודה, קשוח ואמין ככל שהיה, הוא היה עובד מצוין. אבל החמור הוא אכן הרבה יותר מסתם סבל סבלני! היצור החסכן, הנבון והעדין הזה הוא אדון אמיתי לשינוי: הוא יכול היה לחיות חיים טובים כשליט הערבה הרחק מכל הציוויליזציה. אבל הוא ויתר על החופש הזה כדי לייחד את עצמו כמשרת האנושות.

משליט למשרת

שליט הערבות? כן! חמור הבר יכול להתמודד עם מחסור גדול ולנסוע מרחקים ארוכים. הוא מסתדר עם מעט מאוד מזון ומים, ויכול לסבול אפילו חום גדול. תכונות אלו זיכו אותו בתואר הכבוד "מלך המדבר" בקרב מומחים. הודות לתכונות אלו, חמור הבר משמש בכתבי הקודש גם כסמל לחופש:

»מי שיחרר את חמור הבר, ששחרר את קשריו. נתתי לו את הערבה לחיות בה, את דירות המלח לחיות בהן. הוא צוחק למשמע רעש העיר, הוא לא שומע את זעקות הנהג.« (איוב ל"ט:39,5-7 נ"ב)

חמור הבר אוהב חופש. הוא גם יכול לחיות חיים טובים מאוד לבד. האין זה מדהים, אם כן, שעמיתו המבוית – החמור – נמצא תמיד כמשרת נאמן לצד האדם? כן! אבל זה בדיוק מה שהפך את החמור למיוחד כל כך, והפך אותו לסמל מוערך של עבודה וקידמה.

אין התקדמות בלי החמור

אתה יכול למצוא אותו בכל העולם. זה בכל מדינה, בכל יבשת. גם בעידן האפל ביותר, החמור פטר מרצון את בני האדם מהעבודה הכבדה ביותר: ככלי תחבורה, בחקלאות ובייצור סחורות חשובות. בדרך זו, המחבט ארוכות האוזניים הנאמן עשה עבודה נהדרת ושיחק תפקיד מפתח בשגשוג של ציביליזציות שלמות.

אז איך זה שלא נזכה לראות אותו יותר היום?

חילופי דברים חסרי תודה

במשך תקופה ארוכה נחשב החמור לכלי התחבורה הטוב ביותר. אבל עם המצאת הדו-גלגלי - "חמור האופניים" הפופולרי אוניברסלי שלנו - והופעתו של מנוע הבעירה הפנימית, החמור כאמצעי תחבורה נעלם. ציוויליזציה פורחת דחפה את החמור בחזרה אל הכפר. אבל גם בחקלאות, החמור הוחלף בסופו של דבר במכונות יעילות אך מקשקשות בקול רם. בכך, אנשים התעלמו מהעובדה שלאף מכונית, אופניים או משאית אין עיניים טובות לב וטבע כה חיבה כמו לחמור.

כישרון כולל

אבל הוא עדיין קיים! באזורים הרריים רבים, שעדיין לא פותחו להישגי הקידמה התעשייתית, החמור עדיין יכול להפגין חוזק מיוחד מאוד: מכיוון שהחמור בטוח לחלוטין גם בשטח בלתי עביר. בשביל זה, תושבי האזורים האלה אוהבים אותו!

לא תובעני וקשוח ככל שיהיה, הוא מוכיח שהוא אינטליגנטי, עדין ומוכן ללמוד בו זמנית. ברגע שחמור הבין מה מבקשים ממנו, הוא יכול לעשות קצת עבודה בעצמו. החמור תמיד בוחר באפשרות הטובה ביותר. לפעמים אפשר להבין זאת בצורה לא נכונה כעקשנות - אם החמור לא היה בוחר באלטרנטיבה שהמפקד החכם רוצה לתת לו.

עקשן כמו חמור?

אז, כפי שאומרת הקלישאה, האם החמור מציק או עקשן? לא! חמורים מאוד שומרי מצוות וחושבים היטב מה הם עושים – לפני שהם פועלים. היצור החכם הזה מעבד בקפידה את כל מה שהוא תופס ופועל. זה כבר הציל כמה אנשים מנזק גדול!

"מה עשיתי לך שהכית אותי שלוש פעמים עכשיו?" (במדבר כ"ב:4) בלעם כעס. סוסת החמור שלו פשוט לא רצתה ללכת רחוק יותר. סכנה מונחת לפניה שאפילו הנביא לא ראה. מלאך אלוהים עמד בדרכו של הנביא כדי למנוע ממנו להמשיך הלאה. כאשר בלעם, בתקווה להיפטר מחמורו, נטל את מקלו והכה בו שוב ושוב את החיה המסכנה, נתן אלוהים לחמור את ההזדמנות לבטא את רגשותיה בשפה אנושית. "וַיֹּאמֶר הַחֲמוֹר אֶל בִּלְעָם, הֲלֹא אֲנִי אֶת הַחֲמֹרֶךָ אֲשֶׁר עָלָיו עָלָיו תָּמִיד רְכוּבָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה? האם זה היה ההרגל שלי להתייחס אלייך כך?" (מספרים כ"ב:22,28) הנביא אמר לא. ואז אלוהים הראה לו שהחמור שלו זה עתה הציל את חייו בעקשנותה כביכול.

אהבה עדינה

לחמור אופי מאוזן ורגיש. יש לו שמיעה טובה מאוד, חוש ריח חד וראייה טובה. אז הוא קולט את המתרחש סביבו בעוצמה רבה. אם הוא עקשן, בהחלט ייתכן שהוא זיהה סכנה או פשוט גילה חלופה טובה יותר. אז לא שמחה זדונית היא שגרמה לחמור של בלעם להתריס נגד רצון בעליה. לא! החמור, כפי שנראה בקרוב, הוא למעשה יותר משרת מאשר מורד.

באזורים מסוימים ברומניה, לאוכלוסיה הכפרית לא הייתה לפעמים ברירה אלא להסיע את החמור לתוך היער בסוף הסתיו. הם היו כל כך עניים בעצמם שלא יכלו להרשות לעצמם להאכיל גם את החמור. הגולים העניים נאלצו אז לסבול את החורף הקר עז בנוף החורפי העקר. אולם כאשר הטבע התחדש באביב, חזרו לא מעט חמורים לבעליהם. זה מראה על נס של מסירות נפש שאינה נוטרת טינה לחולשת האדם!

כחיית עבודה וחיית משא, כידיד נאמן וכבן לוויה רגיש, החמור מעולם לא עזב את הצד של האדם. כשר לחולשה אנושית (שמות ד'2; שמואל ב' יט:4,20; דברי הימים ב' כ"ח:2), הוא מודיע לנו שאנחנו לא לבד בעול החיים. האוזניים ארוכות האוזניים הנצמדות חושפות אהבה יוצאת דופן.

החיה המושלמת למשיח

אז האם החמור, באמצעות תכונותיו המופלאות, מאיר לנו עיניים מדוע בחר בו אלוהים לשאת את המשיח למקום שבו, זמן קצר לאחר מכן, הוא יפגין את אהבתו חסרת הגבולות של האב? כן! מי שהיה פעם סמל החירות - שליט הערבות - הופך למשרתו של האדם. במקום להישאר לבד, מרוחק מהאנושיות ולצחוק ממה שאנשים עושים, הוא הפך למשרת, לחבר, לא משנה מה המצב. זו נאמנות. זאת אהבה

כך שומר החמור על זיכרון אהבת ה' - על עקרונות השלטון שלו, המאפיינים את יחסו איתנו, בני האדם עד היום: "כי אתם יודעים את חסדו של אדוננו ישוע המשיח: אף שהיה עשיר, הוא נעשה. עני למענכם, כדי שתהיו עשירים באמצעות עניותו." (הקורינתיים השניים ח':2) "הוא היה שווה לאלוהים בכל דבר, ובכל זאת הוא לא דבק בתאווה להיות כמו אלוהים. הוא ויתר על כל זכויותיו ונעשה כעבד. הוא הפך לאדם בעולם הזה וחילק את חיי בני האדם." (פיליפים ב':8,9)

החמור והכבש

כמובן, אסור לנו לשכוח שהחמור לא נועד לייצג את הכבש של האל. לא החמור צריך למשוך תשומת לב. זה לא היה התפקיד שלו, וזה לא היה הסגנון שלו.כבש האלוהים היה האטרקציה העיקרית. אף על פי כן, זה היה הרכב הנבחר לשאת את הכבש של אלוהים אל הסצנה שבה אמורה להתגלות אהבתו הגדולה של אלוהים לאנושות: עיר הקודש.

כבש האלוהים, הנוטל את חטא העולם, רוכב על חמור אל מקום הקורבן הגדול. האם זה לא מזכיר לנו גם את אברהם אוכף את חמורו ולוקח את יצחק את בנו להקריב את קרבן המצוה (בראשית כב, ג)? כן!

אמיץ עד הסוף

בשלב זה בולטת ייחוד נוסף של החמור: החמור הוא - בניגוד לסוס - לא חיית מעוף. כשהחמור הצעיר נשא את ישו לעיר הקודש, הוא לא נבהל, למרות הסצנה החיה לפניו. לא היה מרד, לא היה מרד. באומץ הוא התקדם בהדרכתו של בנו של אלוהים.

כמובן, החמור הוכיח את עצמו כבן לוויה המושלם. אפילו ישו לא רצה לברוח לנוכח הסכנה המתקרבת: הוא הפנה את פניו בנחישות לעבר ירושלים כדי לנסוע לשם - ביודעו היטב שזה יעלה לו בחייו - אבל שום דבר ואיש לא צריכים להרתיע אותו ממנה. (לוקס ט':9,51). כאשר התפזרו צאן עדרו, נשא אותו החמור בנאמנות לירושלים - מקום ההוצאה להורג.

החמור והשופט

כמובן, מי שמכיר את התנ"ך לא ישים לב שבימי הברית הישנה בני השופטים רכבו על קולות חמורים.

למשל, ליאיר (בעברית 'הוא מאיר'), שופט ישראל, 'היו לו 30 בנים שרכבו על 30 כרסים, והיו ברשותם 30 ערים, הנקראות 'כפרי יאיר' עד היום' (שופטים י'). :10,4).

גם לשופט עבדון (העברית 'המשרת') »היו 40 בנים ו-30 נכדים שרכבו על 70 קולות חמורים; ושפט את ישראל שמונה שנים." (שופטים יב:12,14)

גם לזה יש משמעות עמוקה יותר. על שופטי ישראל הייתה המשימה להכריז על ביאת ה' כשופט. שום פרט לא היה חסר חשיבות. ביום שבו נכנס ישוע המשיח לעיר הקודש, סוף סוף הגיע הרגע הגדול. כבן האלוהים, ישוע היה כמובן גם "השופט שמינה אלוהים את החיים והמתים" (מעשי השליחים י':10,42). על איזו חיה רכב ישוע? בְּדִיוּק! על חמור!

קרב מיוחד

ישוע לא נכנס לעיר הקודש רכוב על סוס, לא מצויד למלחמה או לקרב. לא! החמור מעולם לא היה חיית מלחמה. אבל אופיו הצנוע ואוהב השירות התאים לשליחותו של ישוע כמשיח. הוא לא בא לכבוש בחרב, אלא באהבה צנועה ומקריבה. שם טמון סימן כוחו האלוהי.

כשישוע רכב לירושלים באותו יום, הוא בא כשופט, אבל לא כדי לכבוש במלחמה. הוא גם לא בא לברוח. הוא בא להציל. הוא עשה את דרכו לכלא הראשון. על עצמו – על גופו – אמור היה להתבצע המשפט שהיה צריך להכות בכל עוברי תורת ה'. זה היה אמור להיות כך שכל מי שמאמין בו יוכל לקבל חיי נצח. השופט הרשה לעצמו להצלב כ"כבש האלוהים הלוקח את חטא העולם" כדי שנצא לחופשי (יוחנן א' 1,29).

מסר עדין של חסד

במעשה הראשון הזה של יום הדין הגדול, החמור עמד בנאמנות לצדו של השופט שמינה אלוהים. בכך עזרו האוזניים ארוכות האוזניים הנאמנות לכבש האלוהים עם המוזרויות המדהימות שלו לשמור על זיכרון החסד הייחודי של אלוהים עד היום.

איזה יצור נפלא!