גם בעולם המאופיין בשינוי מתמיד ובמגוון תרבותי, ישנם עקרונות נצחיים של יראת שמים והגינות. הופעות כמו כיסויי ראש יכולים לשלוח אותות ולסלול את הדרך לבשורה. מאת קאי מסטר

זמן קריאה: 10 דקות

הצעיף כבר עלה לכותרות כמה פעמים. במיוחד הבורקה, הצעיף מלא של נשים באזורים מוסלמיים כמו פקיסטן ואפגניסטן, והאיסור עליה בחלק ממדינות אירופה. לבישת כיסויי ראש בבתי ספר ובשירותי כנסייה באירופה היו גם דאגה עבור אנשים רבים.

התנ"ך מדבר גם על צעיף האשה: "אבל כל אשה המתפללת או מתנבאת בראשה גלוי מטמאה את ראשה... לכן יהיה לאישה אות כוח על ראשה, למען המלאכים... זה [הוא] לאחד כבוד הוא לאישה ללבוש שיער ארוך; כי שיער ארוך ניתן לה במקום צעיף." (הראשונה לקורינתים י"א:1, 11,5.10).

מכתב ראשון לקורינתים

מכתב ראשון לקורינתים גרם לקוראים רבים כאב ראש. האם לא כתוב שעדיף לרווקים ולאלמנות להישאר רווקים (א' לקורינתים ז, ח)? האם פאולוס לא אומר גם בין השורות שעדיף שהעבדים יישארו עבדים במקום להילחם למען החירות (1:7,8-7,50)?

אחר כך ישנו הפרק השמיני על בשר המוקרב לאלילים, שאסור לאכול אותו רק בגלל שיכול להפיל את חלשי האמונה. האם זה לא סותר את החלטת מועצת השליחים (מעשי השליחים 15)? פאולוס ממשיך ואומר שאנו יכולים להשתמש בסעודת האדון כפסק דין ולכן אולי להיות חלשים או חולים, או אפילו למות בטרם עת (הראשונה לקורינתים י"א:1, 11,27.30). לכך נוסף פרק 14 על הלשונות, שהפך למרכז התנועה הכריזמטית, והפסוק שעליו מבססים המורמונים את תרגול הטבילה למתים (ט"ו:15,29). פרק 14 מכיל גם את הפסוק שאומר שנשים צריכות לשתוק בכנסייה (14,34:35-XNUMX). מדוע יש כל כך הרבה אמירות במכתב הזה המוזרות לנו?

המפתח להבנה: ישוע נצלב

מכתביו של פאולוס אינם התגלות חדשה של החוק. הוא גם לא מכריז או קובע איתם דוקטרינות חדשות. פאולוס עצמו מתאר בפירוט את התפקיד בו הוא רואה את עצמו: כשליח (נשלח) של ישוע שהחליט שלא להכריז על שום דבר מלבד ישוע המשיח ועליו הצלוב (1 לקורינתים ב':2,2). מכאן עלינו להסיק שכל מה שכותב פאולוס הוא התפתחות ויישום מעשי, חלקי מצבי, של מה שישוע חי והכריז. ישוע, אדוננו ומושיענו, בתורו, הוא המילה בהתגלמותו, התורה בהתגלמותו של חמשת ספרי משה שנביאי הברית הישנה פרשו והטיפו. לכן איננו יכולים להבין אף אחד מהנושאים לעיל מבלי להרגיע את עצמנו בבשורות ובברית הישנה איזה עיקרון מיישם פאולוס בכל מקרה ומקרה. איזה עיקרון עומד בבסיס הדרישה שלו ללבוש רעלה לנשים?

לשבור עם החטא

בפרקים הראשונים של מכתב ראשון לקורינתים, פאולוס מדבר בהרחבה נגד החטא: כולל קנאה (פרק 3), זנות (פרק 5) והתדיינות (פרק 6). איך ייתכן שלצעיף יש קשר לחטא? האם הוא הגן מפני קנאה, זנות ומחלוקות משפטיות בין מאמינים?

לקראת סוף מכתבו, פאולוס מדבר גם בעד נטישת החטא באמצעות הצלב: "אני מת מדי יום!" (ט"ו:15,31). מותו היומיומי של השליח הוא השפעת המילה על הצלב (1,18: יח) והמשיח הצלוב (ב,ב) הוא מרכז חייו. המוות הזה שובר את החטא. הוא מפציר בקוראיו לעשות את אותו הדבר: "ממש תתפכח ואל תחטאו!" (2,2)

הצעיף בברית הישנה

רוח הנבואה מדברת גם בנושא כיסויי ראש. דרך אלן ווייט, הוא כותב בצורה חיובית מאוד על הצעיף שלבשה רבקה ונשים אחרות בברית הישנה (בראשית כ"ד:1; שיר השירים ד':24,65; ה':4,1.3). היא כתבה בסביבות 5,7: "הצבעתי על עם אלוהים בימי קדם. אני צריך להשוות את סגנון הלבוש שלה לזה של היום. איזה ניגוד! איזה שינוי! אז, נשים לא התלבשו בצורה נועזת כמו היום. בפומבי כיסו את פניהם בצעיף. בזמן האחרון, האופנה הפכה מבישה ומגונה...אם אנשי אלוהים לא היו מתרחקים ממנו כל כך, היה הבדל ניכר בין לבושם ללבוש העולם. המצנפים הקטנים, שבהם ניתן לראות את כל הפנים והראש, מראים חוסר הגינות." (עדויות 1, 188 ; לִרְאוֹת. המלצות 1, 208) כאן נראה כי אלן ווייט דגלה ברדסים הגדולים והשמרניים יותר של תקופה זו, שלמרות זאת לא הייתה להם רעלת פנים מזרחית. האם מדובר אולי בהגינות או בחוסר הגינות? על רצינות וטהרה מחד ועל נדיבות וזימה חוטאת מאידך?

ביטוי של חוסר אנוכיות?

החלק האמצעי של קורינתיים הראשון עוסק כיצד נראית חוסר אנוכיות בפועל. אז קראנו פעמיים: "הכל מותר לי - אבל לא הכל מועיל! הכל מותר לי - אבל אני לא רוצה לתת לשום דבר לשלוט בי/זה לא בונה הכל!« (6,12:10,23; 8,13:XNUMX) כאן נראה שהשליח מודאג בדברים שעשויים להיות טובים בתנאים מסוימים נסיבות, אבל הם טובים תחת אחרים לא. כך לפחות עולה ההקשר, שמדבר על בשר שהוקרב לאלילים. הרושם מעמיק בפסוקים הבאים: "לכן, אם אוכל פוגע באחי, אעדיף לא לאכול בשר לנצח, למען לא אפגע באחי" (ח, יג).
אבל למה פול לא רוצה להוות מטרד לאף אחד? הוא מסביר זאת בפירוט: "כי למרות שאני חופשי מכולם, עשיתי את עצמי עבד לכל, כדי לזכות ביותר. ליהודים נעשיתי כיהודי, כדי לזכות ביהודים; לאלו שתחת החוק נעשיתי כאילו אני תחת החוק, כדי לזכות בתחת החוק; לחסרי חוק הפכתי כאילו הייתי ללא חוק - למרות שאיני חסר חוק לפני אלוהים, אלא כפוף לחוק תחת המשיח - כדי שאוכל לזכות בחסרי חוק. לחלש נעשיתי כחלש, למען אנצח את החלש; הפכתי לכל דבר למען אציל חלק בכל דרך." (ט' 9,19-22)

מכיוון שפול מת עם ישוע וישוע חי בו כעת, הוא רוצה לזכות בכמה שיותר אנשים לישוע. בשביל זה הוא מקריב קורבנות גדולים: "אני מכניע את גופי ושולט בו כדי שלא אכריז לאחרים ואהיה בעצמי נתעב" (9,27) אז הצעיף הוא אחד האביזרים שצריך להשתמש בהם במקום בו הוא מובן. להביע הגינות ולמשוך אחרים במקום להדוף אותם? האם הצעיף יכול להיות ביטוי של חוסר אנוכיות?

מלכות אלוהים באה ללא אלימות

הפסוקים הבאים של פאולוס מעניינים במיוחד: "אם מישהו נקרא לאחר ברית מילה, אל ינסה לבטלה; אם קראו למישהו ערל, אל ימול. להיות נימול זה כלום וגם להיות ערל זה כלום, אבל קיום מצוות ה' כן. שכולם יישארו במדינה שבה נקראו. אם נקראת כעבד, אל תדאג! אבל אם גם אתם יכולים להיות חופשיים, אז מוטב שתשתמשו בו... אחים, תנו לכולם להישאר לפני אלוהים [במדינה] שאליה הוא נקרא." (הראשונה לקורינתים ז':1-7,18, 21.24) מותר ליהודים להישאר. יהודים, יוונים יוונים, נשים נשים, גברים גברים וכו'. אלוהים יכול גם להשיג דברים גדולים במיוחד באמצעות רווקים או אלמנות (7,8:XNUMX).

פאולוס מבהיר שהתנ"ך אינו קורא לאמנציפציה (עבדים, נשים) או מהפכה. היא לא נגד שינויים חיוביים. בראש ובראשונה, מדובר בהגעה לאנשים למען אלוהים, וזה קורה על ידי מתן לאור שלנו להאיר במקום שבו הציב אותנו אלוהים, במקום להופיע כמהפכנים, פעילי זכויות אדם לוחמניים או אוונגרדיסטים.

פאולוס יודע שהבשורה אינה מהעולם הזה, אחרת נוצרים אמיתיים היו נוטלים נשק, משתמשים באלימות כדי להשיג את מטרותיהם, ומתחילים מהפכות ומלחמות. ישוע אמר: ”ממלכתי אינה מהעולם הזה; אילו מלכותי הייתה מהעולם הזה, עבדי היו נלחמים כדי שלא אמסר ליהודים." (יוחנן יח:18,36) "אשרי הענוים כי ירשו את הארץ!" (מתי ה': 5,5)

האם הנשים בקורינתוס היו בסכנה לשפוך את רוח הענוה על ידי הסרת הצעיף והצבת המסר של ישוע באור שווא?

דבר בשפה של השכן שלי

"תנו להכל להיעשות בצורה הגונה ומסודרת!" (14,40:14) זה חשוב מאוד לפול. כי איך עוד נוכל לזכות באנשים למען ישוע? אם לא נדבר בשפתם התרבותית, לא נגיע אליהם יותר מאשר אם לא נדבר בשפתם. על כך בדיוק מדבר פאולוס בפרק ה-14,9, שם הוא מסביר את תפקידה של מתנת השפות ומדגיש שלצערי אין בכך תועלת אם היא לא מובנת (י"ד:13-1). השפה התרבותית כוללת הגינות וסדר, לרבות לבוש, תסרוקת, נימוסים ומנהגים, נימוסים, נימוסים, וגם את המאפיינים הנחשבים לרציניים במיוחד בתרבות, כלומר מעוררי אמון, הגון וירא שמים. זהו בדיוק ההקשר שבו עומד הפרוכת ב-11 לקורינתים XNUMX.

כבוד לתרבות של שכני

פאולוס עובר מהנושא של בשר שהוקרב לאלילים לנושא הצעיף במילים הבאות: "אל תפגע ביהודים, ביוונים או בכנסיית אלוהים, כמו שאני חי בכל דבר כדי לרצות את כולם, לא מחפש התועלת שלי, אבל של רבים אחרים, כדי שיושעו. היו מחקיינים שלי, בדיוק כפי שאני מחקה של ישו!" (10,32-11,1) לאחר מכן הוא מגנה את המנהג המהפכני של נשים לא לחבוש כיסוי ראש בשירותי הכנסייה. זה לא היה מנהג לא אצל היוונים ולא אצל היהודים, כפי שהוא מדגיש בסוף דבריו: "אין לנו מנהג כזה, גם לא כנסיות האלוהים" (י"א, ט"ז) זה נחשב מגונה ו. מבזה, אז אפילו המלאכים התביישו בזה (יא, י). כי כיסוי הראש היה בו בזמן סימן לתפקידים השונים של גברים ונשים ושימש, כביכול, במצבי חיים רבים להבדיל נוסף בין המינים בלבוש, שהוא עיקרון מקראי (דברים כב, ה).

הבדלים תרבותיים

כי מדובר בסוגיה תרבותית מוכיחה כתיבתו של פאולוס שכל אדם המכסה את ראשו בתפילה מבזה את אלוהים (הראשונה לקורינתים יא:1). אבל זה לא תמיד היה המצב. בימי הברית הישנה, ​​גברים גם כיסו את ראשם בנוכחות אלוהים. כך מדווחים לנו משה, דוד ואליהו (שמות ג' ו'; שמואל ב' ט"ו 11,4; מלכים א' יט יג) ואפילו המלאכים על כסא ה' (ישעיהו ו' ב'). פאולוס טוען גם בהקשר זה: "שפטו בעצמכם אם ראוי שאישה תתפלל לאלוהים חשופה! או שהטבע כבר לא מלמד אותך שזה בושה לגבר ללבוש שיער ארוך? מצד שני, זה כבוד לאישה ללבוש שיער ארוך; כי שיער ארוך ניתן לה במקום צעיף." (2:3,6-2) למעשה, בברית הישנה היה מכובד במיוחד לגבר ללבוש שיער ארוך. כי זה הראה שהוא מקודש מאוד לאלוהים (במדבר ו':15,30).

איזו השפעה תהיה לכך היום אם הקוראים שלנו ילבשו צעיפים, ברדסים או כובעים? איך החברה שלנו תבין את זה? אולי כאות הגינות ורצינות? האם זה יהפוך את אלוהים לאמין יותר? האם נזכה לעוד אנשים לישוע?

הצעיף באיסלאם

ישנן גם היום תרבויות שבהן הצעיף נחשב רציני, הגון וירא שמים במיוחד עבור נשים, למשל באיסלאם. אם אישה חיה בתרבות כזו ו/או רוצה להגיע לאנשי אותה תרבות, היא תתאים לרוח השליח פאולוס. גם אם במדינות מסוימות (כמו טורקיה) רק מיעוט בתרבות זו עדיין עונד את הרעלה מכיוון שנשים חילוניות רבות כבר הורידו אותה בשל השפעה מערבית, עבור הרוב הצעיף נותר מאפיין של אישה יראת שמים במיוחד בארץ ההיגיון החיובי ביותר הוא שלבישת הרעלה שווה את זה. לצעיף יש משמעות חיובית בתנ"ך וברוח הנבואה. מומלץ ללבוש כאות הגינות וטוהר. עם זאת, בתרבות המערבית כיום יש לה משמעות זו רק בחוגים נבחרים, למשל בקרב המנוניטים, שחיים במושבות משלהם בצפון ובדרום אמריקה. גם בתרבות המזרחית, משמעותה המקראית נותרה על כנה עד היום.

כובע ומצנפת באדוונטיזם

אלן ווייט לא עצרה בתרגול שלה ב-1860. בסביבות 1901 היא כתבה על טקס אדוונטיסט: "השומעים היו מראה ייחודי, כי כל האחיות הסירו את הכובע. זה היה טוב. המראה המועיל הזה הרשים אותי. אף אחד לא היה צריך לעוף את צווארו כדי להביט מעל ים של פרחים וסרטים. אני מאמין שכדאי לקהילות אחרות ללכת בעקבות הדוגמה הזו." (כתב יד מהדורות 20, 307) יש גם תמונה שבה אלן ווייט מטיפה ללא כיסוי ראש ב-1906. ארבעים או חמישים שנה יכולות לעשות הבדל גדול בכל הנוגע לפרקטיקות תרבותיות.

אדיקות אמיתית

שלושה ציטוטים נוספים נועדו להראות שלא מדובר בצורת ההגינות החיצונית, אלא באדיקות אמיתית, שבאה לידי ביטוי ללא ספק בזמנים שונים ובתרבויות שונות. (החוק המוסרי של אלוהים, כמובן, נותר בלתי מושפע מכך. לעולם אסור לנו לאמץ אלמנטים מרושעים מתרבות או שפה! אלוהים ייתן לנו את החוכמה להשתמש בתרבות ובשפה רק בהדרכת רוחו).

שפת היראה

כל מי שמעריך את השבת בכל דרך שהוא צריך להגיע לשירות נקי ולבוש בצורה מסודרת ומטופחת. כי... חוסר ניקיון ואי סדר פוגעים באלוהים. היו שחשבו שכל כיסוי ראש אחר מלבד מכסה שמש היה מעורר התנגדות. זה מאוד מוגזם. אין שום קשר לגאווה בלבישת מצנפת שיקית וקש פשוטה או משי. אמונה חיה מאפשרת לנו להתלבש כל כך פשוט ולעשות כל כך הרבה עבודות טובות שאנחנו בולטים כמיוחדים. אבל אם נאבד את הטעם שלנו לסדר ואסתטיקה בלבוש, בעצם כבר נטשנו את האמת. כי האמת לעולם אינה משפילה, אלא תמיד מאצילה. כופרים רואים את שומרי השבת כלא מכובדים. אם אז אנשים מתלבשים ברישול ויש להם נימוסים מחוספסים, לא יפים, הרושם הזה מתחזק בקרב הכופרים." (מתנות רוחניות 4ב [1864], 65)
»כאשר אתה נכנס לבית התפילה, אל תשכח שזהו בית ה'; הראה את הכבוד שלך על ידי הורדת הכובע! אתה נמצא בנוכחות אלוהים והמלאכים. למד גם את ילדיך להיות יראת שמים!" (כתב יד מהדורות 3 [1886], 234)

"תרגל יראת כבוד עד שתהפוך לחלק ממך!" (הדרכת ילדים, 546). בתרבות המזרח, יראת שמים כוללת, למשל, חליצת נעליים (שמות ג, ה; יהושע ה, 2). מה נחשב לביטוי של כבוד וכבוד בתרבות שלנו?

אזהרה אחרונה

"כמה עוסקים יותר בשאלות של כובעים, של הבית, של אוכל ושתייה, מאשר בדברים בעלי עניין נצחי ובהצלת נפשות! כל זה יהיה נחלת העבר" (דרשות ושיחות 2, [דרשה מיום 19.9.1886 בספטמבר 33], XNUMX)

אז ברגע שהצעיף מסיח את דעתו מהבשורה, ברגע שלובשים או אי-לובשים אותו מתנתק מיראת כבוד, הגינות והצלת נפשות, ברגע שהוא מוביל למעמד ולניכור, אלוהים זוכה לכבוד. כך גם לגבי הופעות ומנהגים תרבותיים רבים.