"אם אתה עובר גיהנום, אל תפסיק!" - וינסטון צ'רצ'יל

יש ששואלים את עצמם: איך יוצאים מחור כזה? איך מתמודדים עם האבל המוחץ הזה? איך אפשר לכתוב ספר כזה? אני לא חושב שזו שאלה שקל לענות עליה. מכיוון שכולם חווים זמנים של אבל, חוקרים רבים ניסו לרדת לעומקן של שאלות אלו. בכל מקרה, דבר אחד ברור: האבל אינו בשליטתנו!

אני לא יכול לדמיין שפשוט יתנו לנו מתכון להתמודדות עם אבל עם כל המרכיבים האישיים בצד. זה יהיה יוצא דופן לשרטט את תהליך האבל כמו הוראות הרכבה לשולחן חדש. כי לא מספיק להסתכל היטב לכל הכיוונים ולוודא שכל החלקים מורכבים בסדר הנכון במקום הנכון:

ראשית אתה עובר תקופה של כעס; ואז אתה מדחיק את מה שקרה; זמן קצר לאחר מכן אתה שוקע בדיכאון ארוך שבו אתה מנסה לארגן את חייך שוב ושוב; עד שלבסוף - וואלה! – השלים עם הכל! לא, כל העניין הרבה יותר קשה, אישי יותר, כמו טביעת אצבע שאין לטעות בה עם כמה מאפיינים תקפים אוניברסליים: שונה מאוד, אבל מאוד דומים. שלבי האבל האישיים אינם מופרדים בצורה ברורה אצל מחבר אחד כמו במחקר של אחר. תוסיפו לזה את הנסיבות המורכבות, המוכנות הרגשית, האישיות האינדיבידואלית והחיוניות הפיזית, וקיבלתם גריד שאנחנו כבר לא יכולים להבין עד הסוף עם ההיגיון שלנו.

גם אנחנו. החודשים שלאחר התאונה שינו לחלוטין את חיינו. החושך התעלה על כל מה שנחווה עד כה וניתן היה לנתח ולהכיר רק בדיעבד. בעיצומה של הסערה, יש מעט אור ועוד פחות תקווה להישרדות.

אבל למרות שהסערה הכריעה את שנינו, שנינו התאבלנו אחרת. פני התמודדה עם זה אחרת ממני. כאמא ואישה, היא הרגישה הכל בדרכים שלא כל כך הבנתי. עברנו את הכאב ביחד, אבל הוא גם הפריד בינינו. לא הייתה לנו ברירה אלא לשלוט בזה גם לבד וגם ביחד. הוא ארב בכל פינה, והרגשות שלנו העיפו אותנו מגל אחד של כאב למשנהו. באיזה משל אני יכול להשתמש כדי לתאר אותו?

משל מבהיר שקיווינו לעבד את האבל דרך הנחישות והבחירות האישיות שלנו; עם זאת, נראה שדמיון אחר מצביע על משהו מחוץ לנו, כאילו משהו או מישהו נושאים אותנו, עובדים עלינו ובתוכנו. מי שכבר התאבל על עצמו, ודאי יזהה את עצמו איכשהו בשני המשלים. לכן, מי ששרד את המשבר בקושי יכול להתגאות בו. אולי בגלל זה יש כל כך מעט קורסים מעשיים להתמודדות עם אבל, כי רק לעתים רחוקות מתגאים בכך שהתגברו על האבל. נראה שהמוות הולך יד ביד עם ענווה. הוא הופך את כולנו לשווים כבני אדם! לכן, עם ההשתקפויות שלי, אני מנסה להסביר בפשטות את הרגשות שלי.

חייל במלחמה הארוכה

המשל הראשון הוא מלחמה ארוכה שבה חיילים נאבקים חודשים ושנים בניצחונות, הפסדים, פצועים, קטיעות רגליים והתקפות. יש הפוגות קצרות, ואחריהן גלים של ייאוש ופעילות תזזיתית במטרה היחידה להישאר בחיים. המאבק לקום ממש כל בוקר הוא ניצחון מתמשך: לחיות מול המוות. הרצון העז להתכרבל ופשוט לבכות על כל שפיכות הדמים סביבנו מונעת מאיתנו לפעמים להשתגע. אבל אם נלחמנו נואשות על הישרדות, אז ההחלטה לנסות עוד יום אחד למרות מצב המצור חסר התקווה, קרב נוסף ניצח. ואז אנחנו דוחפים קדימה בהתרסה, מאמינים בתקיפות שאנחנו יכולים לשרוד - אבל רק כדי לעשות את זה שוב.

בסופו של דבר, כיוון המלחמה נקבע באותם רגעים שבהם מתקבלת ההחלטה להתמיד ולהתקדם אל הלא נודע. ובכל זאת, הקרבות מטילים ללא הפוגה את כל מה שהופך אותנו למי שאנחנו, ובסוף שינינו. עם כל אובדן חי המוות. החיים מתים כאשר מאבק ההישרדות נגמר, אנו מבינים שהחיים שלנו כבר לא שם: הפכנו למשהו אחר. כל מה שנשאר יכול להיות רק הקליפה של מה שהיינו פעם. ובכל זאת, הקליפה הזו למדה לתפקד ללא הרתעה מרגע לרגע ו- להתקיים בפועל. הרצון לשרוד הביא חיים מתוך המוות.

חוסן נלמד דוחף קדימה כמו קטוע רגל שיוצא מבית החולים לאור היום בעזרת קב או תותב, אוזר אומץ להתקדם בזהירות ובכאב לעבר מה שיבוא אחר כך. אז המקרים שלנו עדיין היו בחיים!

ספינה טרופה על קרקעית הים

או אולי אנחנו כמו ספינות מלחמה ומשחתות, נחות בחוסר אפסיות על קרקעית הים כעדות לקרבות אבודים, עטופים באלמוגים המפוארים ביותר, רוחשים יצורים תת-מימיים. משהו צץ מהשבר. מעטפת הזהות הישנה שלנו יכולה להתמלא בסופו של דבר במשהו חדש. מלחמה נהרסה. מלחמה יוצרת גם. ה"אנחנו" החדשים רואים דברים אחרת ומרגישים את החיים בדרכים שלא היו מוכרות בעבר.

יש לנו את הבחירה איך אנחנו רוצים להגיב. המשל הראשון מראה את הערך של עיבוד, כל עזרה ועבודה קשה כדי שבסופו של דבר לא נתקע בשלב האבל ולעולם לא נוכל לחיות שוב. במשל הזה, פני ואני התברכנו מאוד על ידי פרנק וחברים רבים שעזרו לנו לעבור את המלחמה הזו. ספרים שונים גם עזרו לנו מאוד לקבל את ההחלטות הנכונות כדי "לנצח" בקרב ולקבל את החיים החדשים שלנו.

לברוח מהבור

אבל המשל הבא שונה במידה ניכרת. זה כמו חיית בר שמנסה לטפס על קירות בור גבוה יותר ממה שהיא יכולה לטפס. זו לא אשמתם שהם לכודים ויש להם סיכוי קטן לשרוד. עם כל זינוק וכל מתיחה, נראה שהוא מבזבז את האנרגיה שלו על הקירות הבלתי סלחניים. הלב פועם, הריאות מצפצפות, השרירים נמתחים ומתכווצים. ככל שהחיה מנסה יותר, כך נראה שהיא נכשלת יותר. לפעמים הוא מוצא מדף, אבל הוא לא יציב מספיק כדי לתמוך במשקלו. רום! תמיד כאב וכישלון. הענן האפל של אדמה ואבנים נופל על היצור העני והאומלל, מכסה אותו בשכבת עפר וכן בייאוש הברור שמשתלט על לבו.

ניסיונות הבריחה הם קדחתניים בהתחלה, ואז מאבדים כוח. לבסוף, נראה שהוא מוותר מול המציאות. זה לעולם לא יברח מהבור. חוסר תקווה מאפיל על היצור החי. הייאוש מתפשט.

אבל אז משהו קורה. כמו רעידת אדמה בלתי צפויה, החיה מתחילה לטפס שוב. הוא נלחם וקופץ אל הקיר שוב ושוב. כמו חיה מיתית שלא תמות, היא נלחמת כדי לשרוד יום אחרי יום, והיא שורדת! משהו קורה.

הסלעים והלכלוך הנושרים מהקירות בכל קפיצה נערמים על הקרקע ובסופו של דבר (זה אולי נראה לנו כמו נצח) המרחק לשפת הבור יורד. מההגבהה החדשה שהושגה על רצפת הבור, המחזור חוזר על עצמו: ייאוש, חוסר תקווה, ייאוש. החיה כמעט מאבדת תקווה. כמעט. נחישות רבה יותר, יותר עפר וסלעים, עד שלבסוף מציצים התקווה מעל הבור וחיה כחושה נצמדת אליו, מוכנה להילחם לעוד יום הישרדות.

בחודשים שלאחר התאונה חלו עליי שני המשלים. אני יכול להזדהות עם החיילים שנלחמו על הישרדות ולפעמים עשו את הגיחה הבאה ללא מחשבה. עם כל ירי עוין של רגש ושינוי, חוסר התקווה והייאוש ממש הוציאו ממני את החיים עד שחששתי שאני אמות. חוויתי גם את אותם רגעים קצרים של תקווה שפרצו דרך החושך, רק כדי להיזרק לקרקע על ידי מטח חדש של זיכרונות מחרידים וחלומות מנופצים. כשהכאב, הבלבול והדמעות רוקנו את חיי, כל מה שרציתי לעשות זה לוותר ולמות. אבל אז, כשהתקווה נעלמה, משהו התעורר באופן מסתורי בפינה שלא יכולתי להסביר ולא לשלוט בה. משהו גדול ממה שיכולתי לתפוס פתאום משך אותי קדימה, דחף אותי לקום בפעם האחרונה.

כשפני ואני הושלכו לעולם החדש שלנו, שבו האבל היה השובה שלנו, פשוט נאבקנו כדי לשרוד. לפעמים הקרבות התרחשו ברור ומחוצה לנו. פעם אחרת הם השתוללו בינינו. בימים אחרים, רק לקום בבוקר היה כמו מהפכה.

השפעה על הזיכרון

שמתי לב לשינויים באישיות ובזיכרון שלי. לפני התאונה, הייתי אדם מאושר ומאושר. אחרי זה הייתי מאופק והרגשתי אשמה כשהייתי צריך לצחוק. הרגשתי כאילו אני מתכחש לחיי הילדים שלנו ושאיבדנו אותם. זה ממש הרגיש כאילו חלק ממני מת גם באותו היום, למרות שעדיין הסתובבתי. אופי חסר הדאגות, הזמר והמוחצן שלי השתנה.

פעם אחרת הזיכרון שלי כשל בי. במהלך הטיולים שלנו, למשל, עלה לי הרעיון לבקר מישהו ביקור קצר. אמרתי לפיני ויצאנו מהיציאה. רק כמה דקות לאחר מכן, כשעמדתי ליד תמרור עצור, פתאום לא זכרתי לאן אנחנו הולכים! זה היה מטורף נראה היה ששנינו מאבדים את זיכרונותינו לטווח קצר. בשנים הבאות שמנו לב שגם הזיכרון לטווח ארוך שלנו נאלץ לקבל אובדנים. חלקים שלמים מחיינו נעלמו. השפעת האבל על המוח היא עוצמתית.

גנב זיכרון

לפעמים הסתדרתי בסדר וחשבתי שאני הולכת ללקק את הפצעים שלי ולהתגבר על זה. ואז, בזווית העין כשחלפתי על פני, שופצה מסעדה מוכרת. בפנים היה בור כדורים שבו נהגתי לשחק עם כיילב ואביגיל כשאבא היה צריך לצפות בהם. במקרים כאלה הייתי מזמין OJ כדי שאוכל לבקר במסעדה ולהישאר חמים כשקר בחוץ בוויסקונסין. הזיכרון של כיילב שצחק מקרב הכדורים גרם לי לחייך בזהירות. השמחה של אביגיל שפלטה לאחור לתוך הביצים, מביטה בעיניי כדי לוודא ששום דבר רע לא יקרה, הרחיבה את החיוך שלי והרחיקה אותי לזמן המאושר הזה ולמקום המאושר הזה. אבל עכשיו יכולתי לראות עובדים שופכים מגהץ חדש בפינה הזו כדי לפנות מקום לשולחנות במסעדות. עם שם חדש והנהלה חדשה, לא היה עוד צורך בקוגלבד. העובדים פשוט עשו את חובתם ולא היה להם מושג שעבודתם גוזלת ממני את המקום הקדוש הזה. בלי אזהרה מוקדמת, נפלתי לדיכאון של שבוע כשעוד זיכרון אהוב נקרע מחיי.

יש ימים שלא היה לנו מה לתת אחד את השני שום דבר וכל השאר גאר שום דבר. ניהלנו משא ומתן עם החיים והתפללנו שהמשיח ישוב במהרה כדי שנוכל לראות שוב את ילדינו. ניסינו להעסיק את עצמנו, אבל לא משנה כמה מהר רצנו, הצער היה מהיר יותר. לא יכולנו לברוח ממנה.

רקדנים באולם נשפים

זה היה כאילו ננעלנו באולם נשפים של הייאוש. לתוך כדור מוות שהיה בעיצומו. נאלצנו להישאר, לעתים קרובות רקדנו בהדחקה. התפתלנו והתרחקנו מהעובדות האכזריות של אובדנו וניסינו להכחיש את השיר שהתזמורת ניגנה. עם כל חזרה על הפזמון, הפכנו להיות יותר מותשים וכעסים. מתי יתחיל השיר הבא סוף סוף? בסופו של דבר לא התחמקנו יותר, מצפים להפסקות הקצרות בשיר הבלתי נגמר של חוסר התקווה. כשהפתקים הדהדו באולם עם החושך כמוטיב, השפל הכניס בשקט את ידו לכיסנו וגנב את רכושנו היקר ביותר - זיכרונותינו. עם הזמן, העושר באוצר שלנו פחת. עם כל יום שחלף, הרגשנו שאנחנו לא זוכרים את הפנים של כיילב ואביגיל כמו שזכרנו ביום הקודם. הצחוק שלה, החיוך שלה, נבלע על ידי תופים בלתי פוסקים של ייאוש. ואז הכעס רצה להגיב. בייאוש הוא תקף את כל מי שהיה קרוב וניסה לחזור לארץ ולזמן התקווה. אבל שום דבר לא עבד. המוזיקה רק התחזקה וגאות המציאות דחפה אותנו אחורה עד שפשוט התמקחנו על ביקור קצר וכואב וניסינו שוב מאוחר יותר. ואז הריקוד היה מתחיל מחדש. נראה היה שהמעגל אינסופי. הופ כבר מזמן עזבה את אולם האירועים.

אז פנינו. שוב ושוב. כַּעַס. דִכָּאוֹן. לְהִתְמַקֵחַ. לדחוף. כשערפל הזמן התפוגג והשבועות הפכו לחודשים, דחפנו את עצמנו להתחיל מחדש. נלחמנו, קיבלנו החלטות, איבדנו תקווה, הרמנו את עצמנו רק כדי ליפול שוב והתפללנו, "אוי אלוהים, אם אתה קיים, בבקשה אל תיתן לשנינו להיות הרוסים בו זמנית, אחרת לעולם לא נצליח!"

אלוהים שמע אותנו.

הֶמְשֵׁך                חלק 1 של הסדרה                 באנגלית

מאת: בריאן סי גלנט, אין להכחיש, מסע אפי דרך כאב, 2015, עמודים 76-83

---