"הדבר הגדול ביותר שאפשר ללמוד הוא לאהוב ולהיות נאהב." - נט קינג קול

בשנת 2009 קיבלתי הזמנה לקזחסטן. הייתי אמור לתת שם סדרה של הרצאות כדי לעודד ולאפשר לנוצרים שם להתחבר למוסלמים המקומיים. מנהיגי הכנסייה שם הבינו שאם כולם ימשיכו לעשות עסקים כרגיל, התהום המתרחבת בין קהילות האמונה שלהם תהיה בלתי ניתנת לגישור.

בזמנו הובלתי יוזמה ללא מטרות רווח בשם "התשוקה של חנוך", שהזמינה אנשים מכל הדתות לקשר קרוב יותר עם אלוהים. התמונה העוצמתית שהייתה לנו על אלוהים דרך ההיסטוריה האישית שלנו, השקיעה שלנו בתרבות מוסלמית בקמבודיה, ולבסוף התואר האוניברסיטאי שלי בלימודי האסלאם הובילו לכך שהוזמנתי לעתים קרובות למקומות שונים ברחבי העולם כדי לשמש בונה גשרים רוחני לנסות להביא קבוצות למגע פורה זו עם זו.

גם אז וגם עכשיו אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מתרחקים יותר ויותר. עבר זמן רב מאז נשללה המין האנושי מכבודו כילדים האהובים של אלוהים. במקום זאת יצרנו קונכיות גרוטסקיות רבות, טלאים של תוויות שאפשר להכחיש או להסתיר את הבושה שלנו. אז במקום להכיר בעצמנו כיצוריו של אלוהים ולראות בכל בן אנוש את האדם שאלוהים חשב עליו כשברא אותם, ייחודי בהיסטוריה ועם זאת דומה לאורך כל הדרך, אנו שופטים ומסווגים אחד את השני על סמך שפע של הבדלים במסע חייהם יחד. לעתים קרובות קבוצות שלמות משתמשות באלוהים כדי להגן על אמונותיהן, כך שהן ידועות יותר בהתנגדותן מאשר במטרותיהן החיוביות.

הדאגה העיקרית שלי היא להזמין אנשים לראות את המשותף להם ואז לצמוח יחד בשירותם לאלוהים. אני מעודד אותם לגלות את היופי הייחודי באחרים ולהוות ברכה לסובבים אותם. אמונה באלוהים - אני משוכנע - צריכה להוציא מאיתנו את הטוב ביותר, לא את הגרוע ביותר! מה תועלת אמונתו של אדם אם היא אינה מברכת את הסובבים אותו?

אלמטי, עיר ההרים והתרבויות

כשהגעתי לאלמטי, קלטתי את הנוף, שהיה כל כך שונה מארצות הברית. התפעלתי מהעיר הזו עם ההרים ברקע. הארכיטקטורה הפתיעה אותי כי היא הפגישה את התרבויות השונות במקום אחד: רוסית, מזרחית, מודרנית ומזרח רחוק; בנוסף לאתרים היסטוריים רבים המתעדים את העבר. השבוע היה רענן וממריץ כמו רוח אביבית.

באחת השיחות הראשונות שלי, נתתי תובנה לכמה היבטים של הסיפור ההרסני והכואב שלי. כשסיפרתי מחדש היבטים של המסע האיטי והמייסר שלנו דרך האבל, יכולתי לראות את הצלקות שאין לטעות בהן בעיני כמה מאזינים. כאב הוא שפה אוניברסלית.

תמצית החוויה הטרגית שלנו

שיתפתי כיצד חברינו היו ברכה אמיתית עבורנו. הסברתי כיצד הרעיונות הישנים והמעוותים שלנו השתנו כאשר אפשרנו לאהבת אלוהים לשחרר אותנו. ציטטתי את ירמיהו 31,3:29,11 ו-XNUMX:XNUMX: "ה' נראה אלי מרחוק: אהבתי אותך באהבת עולם; על כן משכתי אותך אלייך מחסד טהור... כי אני יודע אילו מחשבות יש לי עליך, נאמר ה', מחשבות של שלום ולא של רע, לתת לך עתיד ותקווה".

לאחר מכן הצבעתי על התערבותו הבלתי ניתנת להכחשה של אלוהים בחיינו ועל כתב ידו על לידותיהם של אליהו וחנה. אחרי שתיארתי שאלוהי האהבה הזה הוא גם האל שיש לו תוכנית, הגיעה נקודת המפנה. בשנים שלאחר התאונה, לא רק שאלוהים אהב והנחה אותנו, אלא הוא נתן לנו עוד ארבעה ילדים כשהיו לנו רק שניים לפני כן! הצבעתי על העובדה הבולטת הבאה: אלוהי האהבה הזה הוא גם האל שבכוחו לעשות הכל טוב: "עכשיו אנו יודעים שהכל פועלים יחד לטובה לאוהבי אלוהים, לאלה שנקראים על פי תכלית." (אל הרומים ח':8,28)

כשהסתכלתי למטה בשורות, הבנתי ששלושת הפסוקים הפשוטים האלה על רקע העדות שלי היוו השראה לדרך חשיבה חדשה לגמרי. כמובן, זה לא סותר כל כאב וסבל בעולם. לפעמים אנשים מקבלים את ההחלטה להילחם נגד מה שיהיה הכי טוב עבורם ובגלל זה סבל גדול מגיע עליהם. אם נפר בבירור את חוקי הטבע והחיים, אלוהים בדרך כלל לא יגן עלינו מהתוצאות. אבל גם אחרי ה"מרד" הזה נגד עצמנו, אלוהים עדיין יכול להפוך את הדברים לטובה באמצעות תוכניתו וכוחו אם נגיב לאהבתו! אני לא יכול להסביר את זה, אבל ראיתי את זה בחיי. אתה יכול לסמוך על אלוהים!

אורח חיים חדש

רמת תשומת הלב הגבוהה שהרגשתי כעת בקהל גרמה לי לחשוב בקול על האפשרות איך ייראו חיינו אם היינו באמת מאמינים בשלושת העקרונות הללו ונחיה את חיינו על פי רצון ה' במקום לעשות נגדו מלחמה.

1. חיים ללא פחד מוות

ראשית, לא נפחד יותר לחיינו. נוכל לנוח בידיעה שאוהבים ודואגים לנו, ויהי מה. היינו מבינים שכל מה שקורה בחיינו מותר על ידי אלוהים כי תוכניתו היא לברך ולשנות אותנו. דבר אחד שלמדתי הוא שתוכניתו של אלוהים עבורנו היא לא רק עבור חיינו הקצרים עלי אדמות, אלא עבור מה שנבראנו עבורו, שהוא הנצח. כשאנחנו מבינים את זה, הכל משתנה. אנו יכולים לראות בכל נסיבות ואתגר בחיינו הזדמנויות שאלוהים אפשר או אפילו יצר להביא לנו בסופו של דבר ברכות.

2. היה אמיץ יותר בחיים

התוצאה הברורה השנייה של האמונה שלנו תהיה שאנו מתקדמים בחיים עם יותר אומץ. החשש שאחרים עלולים לחשוב עלינו רע לא יפריע לנו יותר. כי כבר היינו יודעים שאנחנו אהובים ומקובלים. גם לא היינו מונעים עוד נואשות ממצב אחד למשנהו, מנסים לדאוג לעצמנו, תמיד מפחדים מכישלון. כי היינו מבינים שכבר דואגים לנו, שכבר הובטח לנו השפע. היינו ממלאים כל מקום בו נמצא את עצמנו בחיים כמיטב יכולתנו כי בטחנו באלוהים שינחה אותנו ורצינו לברך אותנו דרך המרחב הזה.

3. חופשי לאהוב בצורה אותנטית

משהו אחר יקרה דרך האמונה שלנו: נהיה חופשיים לאהוב אנשים באופן אותנטי. לא נדאג יותר וחבשו מסכות כדי ליצור את הרושם שאנחנו צריכים לפעול בדרך מסוימת או לאמת את ערכנו מול אחרים. הזהות שלנו תהיה מעוגנת בהיותנו ילדיו של אלוהים, לא במשחק שלנו על הבמה העולמית!

איזה רעיון! להיות כל כך מוכר ואהוב על ידי אלוהים! חופשי לאהוב את העולם שסביבנו. איזה אורח חיים מפואר!

אני זוכר איך החלק הזה של השירות הגיע לסיומו. חלקם בכו, אחרים התרגשו בעליל, אחרים רשמו הערות נרחבות. יכולתי לראות את דעתה על דרך החשיבה והחיים החדשה הזו. כוחו של הרגע הזה היה ברכה גדולה. העברתי את ההרצאות האחרות שלי כפי שסוכם והשבוע שלי שם עבר.

מקשיבה לכאב ולכעס של השכן שלי

עם זאת, רגע לפני שעמדתי לעזוב בערב האחרון, קרה משהו שנתן לי עוד תובנה חשובה. הבנתי אפילו יותר לעומק מה זה אומר להיות נאהב ככה. המתרגם שלי הגיע אלי עם אישה. ישבתי בחלק האחורי של החדר בפגישה אחרת.

המתרגמת אמרה שחברתה הייתה בשירות ומאוד כועסת על כך! היא לא חשבה שאני דובר אמת. אז המתרגמת שלי שאלה אותי אם אני מוכן לדבר איתה על זה.

כמובן, הסכמתי בשמחה, סקרנית לדעת מה הרגיז אותה כל כך בשיחתי. כך החלה שיחת משולש, בה היה על המתרגם לתרגם הלוך ושוב בין שתי שפות. תוך כמה רגעים התברר שאנחנו צריכים יותר זמן ביחד ומקום שקט יותר. התרצנו ויצאנו מהחדר המשותף כדי ללכת לחדר אחר.

האישה הייתה כל כך נסערת כי איבדה את בעלה לפני שנתיים. היא נתפסה בכאב עמוק והרגישה שננטשה על ידי בעלה. כי עכשיו היא הייתה צריכה לגדל לבד את ארבעת ילדיה. כשהוא מת, היא נתפסה מיד בפחד מהלא נודע ומעתידה, באחריות הגורפת לדאוג לילדיה, ובשאלות הבלתי פוסקות מדוע אלוהים אפשר לבעלה למות. זה פשוט היה יותר מדי בשבילה. עד היום היא לא יכלה לקבל את זה.

היא אפילו לא האמינה שבעלה מת! כמעט כל יום היא ראתה אותו איפשהו בקהל, במונית, באוטובוס, אי שם מרחוק. היא הבחינה בו בזווית העין וקיוותה שהוא סוף סוף יחזור הביתה. למרות שחברותיה כל הזמן הבטיחו לה שהוא לא חוזר הביתה, שהוא מת, היא ממש עצמה את עיניה לאמת.

כל לילה ילדיה הלכו לישון בוכים ומבקשים את אמם. אבל היא לא הייתה מסוגלת לתת להם את מה שהם צריכים. אחרי שנתיים, אנשים רבים יחזרו לחיות חיים נורמליים, אבל היא עדיין נלכדה במעגל של דיכאון והכחשה. הילדים שלה היו צריכים אותה, אבל היא בקושי הצליחה לתפקד בכלל.

הקשבתי לסיפור שלה בלב שבור. למרות שלא איבדתי את אשתי ולא הכרתי את הניואנסים הנוספים של אבל על בן זוג, ידעתי את כאב המוות. הזלנו דמעות כשהיא שיתפה את הסיפור שלה ושאלתי שאלות כדי להבין אותה טוב יותר. הקופסה היחידה הזמינה של מגבוני קלינקס לא הספיקה ללחיים שלנו.

התפלאתי מהאהבה שבה טיפלה המתרגמת שלי בחברתה. מוחה בטח עבד שעות נוספות בניסיון לחבר בין שני האנשים מולה. היא ספגה באהדה את רגשותיה וסיפורה קורע הלב של חברתה, רק כדי לנסח את דבריה בצורה מדויקת ככל האפשר בשפה אחרת.

היא אפילו לא הייתה צריכה לתרגם כמה מילים כי הלב שלי כבר הבין אותן. אמפתיה פועלת ללא מילים. הקשבנו לה למעלה משעה והרגשנו את הכאב והכעס שלה כלפי אלוהים.

הבנתי אותה. אני לא צריך להגן על אלוהים. ראשית, הוא מספיק גדול כדי שהוא יכול להגן על עצמו. שנית, יש דברים שאני לא מבין, ויש לי הרבה שאלות משלי לאלוהים. הבטחתי לה שהעדות שלי לא אומרת שאין לי יותר שאלות אליו. עם זאת, ככל שהסיפור שלי התקדם, נקודת המבט שלי השתנתה. הבנתי שאלוהים גדול ממה שאני יכול להבין. אני לא מבין אותו, אבל אני מסוגל שוב להתפעל ממה שאני חווה. אני לא יכול להגיד לו איך להתנהג, אבל אני יכול לסמוך עליו שיהיה טוב. אין לי את כל התשובות, אבל אני יכול לסמוך עליו שיהיה מדריך ומלווה נאמן.

הפעולה הפשוטה והכואבת של הקשבה לכעס שלה והרגשת העצבים הגסים שלה הייתה מתישה. כל אחד מאיתנו היה מותש לגמרי כשהשעה הראשונה הסתיימה והשנייה התחילה.

השריון של הסבל

בשנים הרבות שחלפו מאז התאונה, גיליתי שאנשים אבלים אומרים דברים איומים. כשמישהו נפצע, השפתיים שלו הופכות לכלים שהם משתמשים בהם כדי לזרוק את הארסנל המוכן לשימוש שלהם על כל מי שנמצא בטווח. האישה הזו לא הייתה יוצאת דופן. כשהרגשות העמוקים שלה התפרצו כמו הר געש, מקלע לשונה הסתובב נגד אלוהים, הכנסייה, האנשים, אפילו החיים עצמם.כל מה שיכולתי לעשות זה להחזיק את ידה ולבכות ומבחינה רגשית כמיטב יכולתי להתחמק מכמה שיותר קליעים שעף ממש סביב הראש שלי. זה היה מאוד קשה. אני יודע שאני לא המגן של אלוהים; אבל בי יש לי נטייה להגן עליו ולקבל תשובה לכל דבר.

לאחר שהצליחה לבטא את הכאב והטראומה שלה, היא הפכה בסופו של דבר לשקטה ושתקה. מכיוון שהראיתי לה כבוד כשהקשבתי לה מבלי להגן על עצמי או לנזוף בה, היא הביעה הקלה. מותשת, היא הייתה מוכנה עכשיו להקשיב קצת בעצמה.

שיתפתי אותה בחוויות שאשתי ואני עברנו שחפף עם הכאב העמוק שלה. שיתפתי כיצד אשתי מצאה נחמה מדהימה בתהילים 56,8:XNUMX, שם אלוהים אומר שהוא יספור את הדמעות שלנו ויאסוף אותן לתוך צנצנת. כשתורגמו מילים אלו, ראיתי הקלה בעיניה, כאילו היא חשה הזמנה ליפול לזרועותיו הסבלניות של אלוהים, כי הוא מבין את כאבה ולא ישכח אותו.

בילינו שעתיים יחד, עבדנו על השאלות שלה. לא תמיד מצאנו תשובות. לפעמים רק להקשיב זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. אחווה בין הסובלים היא כמו קשר שלא נאמר.

בזמננו המשותף, היא השאירה את כעסה וכאבה מאחור ופקחה את עיניה לאהבתו המזמינה של אלוהים. הבעת פניה השתנתה. יכולתי להרגיש את מפתח הקבלה מסתובב בדלת ליבה כדי לשחרר אותה מכלא האבל שהיא ישבה בו כל כך הרבה זמן. הכרתי את המקום האפל הזה.

גיבוי אחרון של האויב

ואז קרה משהו. אני לא יכול להסביר את זה, אבל אני יכול לתאר את זה. נראה היה שענן שחור עבר בינינו. כמו שומר שדוחף את האסיר בחזרה לצינוק, ברור שהיה משהו אחר בחדר באותו רגע. פניה התעוותו והיא חזרה לגישה הכלולה והכועסת שלה והחלה לתקוף את אלוהים שוב.

הצטרפו לשורות לוחמי האל

בשבריר שנייה, כעס צודק בקע עמוק בתוכי על מה שהיה שחור בחדר. דיברתי בסמכות בשם אלוהים ובשם האמת. האישה הזו עמדה להשתחרר לחופשי. בדומה לילד קטן שמנסה לשלוט בלחץ המוחץ של צינור כיבוי אש, לא יכולתי לשלוט במילים שיצאו מפי. פסוקי התנ"ך נשפכו מתוכי ברצף מהיר, והפציצו את הפולש. קולו של המתרגם חיקה את שלי במהירות ובבהילות כשיצאנו למלחמה למען אחותנו. כל מה שניסה להחשיך את עולמם, נלחמנו בו בשם אלוהים.

זה לא לקח הרבה זמן. תוך כמה רגעים האירוע הלא אמיתי הסתיים. שלום נכתב על פניי. המוח שלי שוב היה לגמרי תחת שליטה. שלושתנו פשוט ישבנו שם ולא אמרנו דבר אחד לשני בפליאה. אסיר אחר השתחרר!

שעות לאחר מכן, כשטסתי מעבר לאוקיינוס, הרהרתי בחוויה. המום, חזרתי על הצעדים האישיים של אותו ערב. מחשבותיי פנו לתפילה.

אלוהים! כמה יפה הכל יכול להיות אם באמת בטחנו באהבתך? לאילו פסגות של חמלה נוכל להגיע אם לא חששנו עוד לעתידנו ונדע שהוא בידיים שלכם? באיזו סמכות אמיצה נוכל להתמודד עם החושך והשקרים המשעבדים את אחינו, אילו רק היינו מבינים שאתה יכול לעשות הכל? מה ישתנה אם נחיה את חיינו בידיעה מי אנחנו ולמי אנחנו שייכים? סמכות אמיתית תלויה לחלוטין באופן שבו אנו רואים את עצמנו. איך היינו חיים את המורשת שלנו כילדי אלוהים אם כל הגעגועים שלנו היו ממוקדים אך ורק במטרה של אהבה ואמת המתגלגלים על פני העולם כמו צונאמי של חסד וטוב?

התפילות שלי הפכו לחלום.

ואיזה חלום!

הֶמְשֵׁך               חלק 1 של הסדרה             באנגלית

מאת: בריאן סי גלנט, אין להכחיש, מסע אפי דרך כאב, 2015, עמודים 156-164

---