גולגותא הייתה האכזבה הגדולה עבור תלמידיו של ישוע. כל חלומותיה התפוצצו כמו בועה. המטרה היחידה שלה בחיים - ישו - נעלמה. הם ויתרו על כל השאר יותר משלוש שנים קודם לכן. הם הוכפשו בישראל בגלל ישו: האם גם אתה לא אחד מהם? (מתי 26,73:XNUMX) אפילו התוכניות שלהם - מי הוא הגדול ביותר? – נחשף כלא מתאים בסעודה האחרונה. התלמידים עמדו מול ערימת חתיכות שבורות והתבצרו בדאגה בחדר העליון.

הקש ששבר את גב הגמל

רק הנשים ממעגל התלמידים נאחזו בקש של תקווה. כעת, כשהכל היה חתוך, הם רצו לעשות את ישוע לפחות שירות אחרון. אז הם יצאו לקבר מוקדם מאוד ביום ראשון בבוקר. הם רצו למשוח את גופו.

שירות קטן וקטנטן. לפחות משהו בונה; משהו שהביע את אהבתה, את רצונה הטוב. אמיץ ללכת לבד ללא מלווה גבר! ובכן, מרים מגדלנה הייתה היחידה שהבינה מראש שישוע באמת עומד למות. היא הייתה ראשונה בקבר (יוחנן כ':20,1). ורק מאוחר יותר באו יוחנן ופטרוס בריצה (פסוק 4). כולם האמינו שהגופה נגנבה (פסוקים 2 ו-9). אחרי האכזבה הגדולה עכשיו גם זה!

אין משהו שאני טובה בשבילו? האם אסור לי אפילו לתת קבורה ראויה לחלומי הכושל, למשימה הכושלת שלי? האם אסור לי אפילו לדעת היכן קבור הכל שלי?

אכזבות בחייך?

אולי מישהו רוצה להציל נשמות רבות לאלוהים. אבל אז עבודת המיסיונרית שלו קורסת. אז לפחות הוא מחזיק מעמד בהובלת אדם אחד למשיח. אבל עכשיו גם המשימה הזו נכשלת.

אחר רוצה לעבוד יחד עם ארגוני משימה רבים למען ה'. אבל התוכנית שלו נכשלת. בסופו של דבר, הוא שם את תקוותיו רק בעבודת מיסיונרית אחת, היחידה שלדעתו כעת היא אמינה. אבל אז הוא מבין שגם שם יש הרבה אנשים.

אפשר להמציא תרחישים אחרים ואני חושב שכל אחד יכול להתאים את זה לחייו ולתרחיש הגרוע ביותר שהוא עובר או עלול לעבור. האם אנו רואים את העיקרון? ראשית האכזבה הגדולה. המטרה שלי בחיים נשברת. ואז הקש האצילי. האקט האחרון לעמוד מול עצמי, להציל פנים, לא לסבול מאובדן זהות מוחלט. אבל פתאום אפילו התקווה הזאת נמסה.

ואז נקודת המפנה

אבל החדשות הטובות הן: "אל תיבהל! אתם מחפשים את ישוע הנצרתי, הצלוב; הוא קם, הוא לא כאן. ראה את המקום שבו הם שמו את זה! אבל לכו, ספרו לתלמידיו ולפטרוס שהוא הולך לפניכם לגליל. שם תראה אותו כפי שהוא אמר לך! « (מרקוס טז:16,5-6)

אחרי האכזבה הגדולה והקטנה הוא מחזיר לנו. האכזבות הסירו את כל המכשולים. עכשיו סוף סוף יש לו גישה מלאה לכל המרחבים בליבנו. כעת הוא יכול להתחיל את ההכנה האחרונה לשירות השליחים שלנו.

הוא אומר לנשים: "אל תפחדו!" (מתי כ"ח:28,10) ומסיר את הפחד האחרון שלנו. הוא אומר לתומס: "הושיט את ידך והניח אותה לצדי!" (יוחנן כ':20,27) ומסיר את הספק האחרון שלנו. הוא אומר לתלמידים: "שלום לכם!" (לוקס כ"ד:24,36) ונותן לנו שלווה פנימית מלאה.

ואז הוא שולח אותנו שוב:

הוא אומר למרים: "לכי אל אחיי" (יוחנן כ' יז), לפטרוס: "האם אתה אוהב אותי? ... האכילו את הכבשים שלי" (כ"א:20,17). אהה! עכשיו אהבה חסרת אנוכיות היא המניע. "שהה בעיר ירושלים עד שתצטייד בכוח ממרום" (לוקס כ"ד:21,15). אז אל תלכו רק על זה, אלא במעגלים שמתרחבים בהדרגה, בדיוק כפי שהרוח מנחה ונותנת כוח. "לך לכל העולם" (מרקוס ט"ז, ט"ו), "עשה תלמידים מכל העמים" (מתי כ"ח:24,49), "אני איתך תמיד" (כ"ח:16,15). עכשיו הוא שם.

אלוהים לוקח לתת

אלוהים לקח מאיתנו הכל רק כדי להחזיר לנו אותו נקיים ומקודשים. אנחנו כבר לא נאחזים בחרדה, אלא נהנים בביטחון מברכותיו בידו.

אלוהים לקח ממני את התשוקה, המוזיקה. זו הייתה הקרבה. אני אוהב לעשות מוזיקה, אבל המוזיקה שלי הייתה חדורה במקצבים חושניים וברוח הלא נכונה. אבל עברו רק כמה חודשים עד שהוא החזיר לי בהדרגה את המוזיקה, מטוהרת ומקודשת, ככלי נטול אנוכיות לתפארתו. אני נהנה מזה עכשיו יותר מאשר פעם.

אלוהים לקח לי את התשוקה ללמוד שפות זרות. ההקרבה הזו הייתה קשה יותר. אבל זה היה הכרחי כי התשוקה הזו הייתה כמו התמכרות שהשתמשתי בה לשביעות רצוני ושלא היה לה ערך מעשי בעבודה או במשפחתי. רק שנים מאוחר יותר ביקש ממני אלוהים לחפור שוב את ספרי השפה הישנים כי הוא רצה להשתמש במתנה הזו למטרותיו. עכשיו ההתמכרות נעלמה ואני יכול לצפות לשימוש חסר אנוכיות בשפות הללו לכבודו.

אלוהים לקח את התשוקה שלי להכיר חברים חדשים. ההקרבה הזו הייתה הקשה ביותר. כי התשוקה הזו המשיכה להדיח את אלוהים מכסא לבי. רק לאחר כמה שנים של הסתגרות יחסית, אלוהים הפך את הגאות. עכשיו הוא מראה לי איפה אני יכול לזכות בלבבות של אנשים בשבילו. בעזרתו, אני יכול כעת להשתמש ביכולת זו עבורו ללא אנוכיות מבלי להפוך לחבר אנוכי.

וכך יכולתי להמשיך עם דוגמאות שבהן ה' לוקח הכל רק כדי לתת יותר בשפע אחר כך. ובוודאי יעשה זאת שוב ושוב עד שיסיים את עבודתו עלי.

החיים שלי מסומנים על ידי הקו האדום העבה שאלוהים שרטט דרך התוכניות שלי כדי לשים סוף סוף את תוכניותיו במקומן. הם תמיד היו הרבה הרבה יותר מבריקים ותמיד שמחתי כל כך שנכשלתי. אחרת זה היה רק ​​יותר גרוע.

אמון!

לכן אני יכול לומר מניסיון ומלא שכנוע: הפקיד את עצמך לחלוטין בידי אבינו! אף אחד ביקום לא אוהב אותך כמוהו. הוא ינחה אותך טוב יותר ממה שאתה יכול להדריך את עצמך, כי הוא מכיר אותך טוב יותר ממה שאתה מכיר את עצמך. אבל כשתזדקן, תושיט את ידיך, ומישהו אחר יחגור אותך ויוביל אותך לאן שאינך רוצה ללכת." (יוחנן כ"א:21,18) האם יש לנו את האמון הזה? ... שאנחנו מרצוננו מושיטים את ידינו ואומרים: "כן, אדוני ישוע. תוביל אותי! לא משנה איפה. אני עוקב אחריך!"?

אז אלוהים ירעיף עלינו ברכות "גם עתה בעידן הזה... תחת רדיפות, ובעולמות הבאים [הוא מעניק לנו] חיי עולם [מלאים]" (מרקוס י':10,30).

קישור לחלק 1

הופיע לראשונה ב קרן, מגזין לחיים משוחררים, 7-2006, עמ' 10-11.