... הדרך היחידה לצדק אלוהי. מאת אלן ווייט

זמן קריאה: 9 דקות

לפעמים בישראל הקדומה, אלוהים היה שולח נביאים ושליחים לכרם שלו כדי לקבל את חלקו מבעליו. למרבה הצער, שליחים אלה גילו שהכל משמש למטרה לא נכונה. לכן, רוח אלוהים העניקה להם השראה להזהיר את האנשים מפני חוסר נאמנותם. אבל למרות שאנשים הודעו על מעשיהם הפסולים, הם התמידו ורק הפכו עקשנים יותר. תחינות וויכוחים לא עזרו. הם תיעבו את התוכחה.

מה שאלוהים סובל

"בבוא שעת הפירות", אמר המשיח במשל הכרם, "שלח את עבדיו אל הכפנים כדי שיקבלו את פריו. וַיִּקְחוּ הָאֲבָלִים אֶת עֲבָדָיו: הָכוּ אֶחָד וְהָרְגוּ אֶת אֶחָד וְאֶת שְׁלִישִׁי רָקְמוּ. שוב שלח משרתים אחרים, יותר מהראשונים; והם עשו להם אותו הדבר." (מתי כ"א:21,34-36)

פאולוס מדווח כיצד התייחסו לשליחי אלוהים. "נשים קיבלו בחזרה את מתיהן בתחיית המתים", הסביר, "אבל אחרים שגם בטחו באלוהים עונו למוות. הם קיוו לתחייה טובה יותר מאשר רק להחזיר את חירותם. אחרים ספגו לעג והלקאות, שלשלאות וכלא. הם נסקלו באבנים, נסרו והרגו אותם בחרב. חסרי בית, הם הסתובבו, עטופים בעורות כבשים ועזים, סבלו, הטרידו, התעללו. העולם לא היה שווה לשאת אנשים כאלה שנאלצו לשוטט במדבריות ובהרים, במערות ובנקיקים." (עברים י"א:11,35-38)

במשך מאות שנים צפה אלוהים בסבלנות ובסובלנות ביחס האכזרי הזה לשליחיו. הוא ראה את התורה הקדושה שלו נשברת, מבזה ורומסת. תושבי העולם בימי נח נסחפו במבול. אבל כאשר כדור הארץ אוכלס מחדש, בני האדם התרחקו שוב מאלוהים ופגשו אותו בעוינות רבה, תוך שהם מתריסים בפניו באומץ. אלה ששוחרר על ידי אלוהים משעבוד מצרים הלכו באותם צעדים. עם זאת, אחרי הסיבה, בעקבות ההשפעה; כדור הארץ הושחת.

ממשלת אלוהים במשבר

ממשלת אלוהים נכנסה למשבר. הפשע עלי אדמות השתלט. קולותיהם של אלו שנפלו קורבן לקנאת אדם ולשנאה זעקו מתחת למזבח לנקמה. כל השמים היו מוכנים, לפי דבר ה', לבוא להצלת נבחריו. מילה אחת ממנו, וברקי השמים היו נופלים על הארץ וממלאים אותה באש ולהבות. אלוהים היה צריך רק לדבר, היו רעמים וברקים, האדמה הייתה רועדת והכל היה נהרס.

הבלתי צפוי קורה

האינטליגנציות השמימיות התאמצו לביטוי נורא של אומניפוטנציה אלוהית. כל תנועה נצפה בדאגה רבה. היה צפוי שהצדק ייעשה, שאלוהים יעניש את יושבי הארץ. אבל "כל כך אהב אלוהים את העולם שהוא נתן את בנו יחידו, כדי שכל המאמין בו לא יאבד אלא יזכה לחיי נצח." (יוחנן ג':3,16) "אני אשלח את בני אהובי. יהיה להם כבוד אליו." (לוקס 20,13:1 NL) כמה רחמן להפליא! המשיח לא בא להוקיע את העולם אלא להצילו. "בזאת האהבה, שלא אהבנו את אלוהים, אלא שהוא אהב אותנו ושלח את בנו להיות מכפר על חטאינו" (יוחנן א' ד':4,10)

היקום השמימי התפלא מאוד על סבלנותו ואהבתו של אלוהים. כדי להציל את האנושות שנפלה, בנו של אלוהים הפך לאדם ופשט את הכתר המלכותי ואת גלימות המלוכה שלו. הוא נעשה עני כדי שבזכות העוני שלו נוכל להתעשר. מכיוון שהוא היה אחד עם אלוהים, רק הוא היה מסוגל להשיג ישועה. עם המטרה הזו, הוא למעשה הסכים להיות אחד עם האדם. עם חוסר החטא שלו, הוא היה לוקח על עצמו כל עבירה.

אהבה שנותנת הכל

האהבה שגילה המשיח אינה מובנת לאדם בן תמותה. זוהי תעלומה בלתי נתפסת למוח האנושי. המשוח באמת איחד את טבעו החוטא של האדם עם טבעו חסר החטאים שלו, כי על ידי מעשה התנשאות זה התאפשר לו לשפוך את ברכותיו על הגזע הנופל. כך הוא איפשר לנו לקחת חלק בהווייתו. בכך שהוא הקריב לעצמו קורבן לחטא, הוא פתח דרך לאנשים להתאחד איתו. הוא הכניס את עצמו למצב האנושי והיה מסוגל לסבול. כל חייו הארציים היו הכנה למזבח.

המשוח מצביע לנו על המפתח לכל סבלו והשפלתו: אהבת ה'. במשל אנו קוראים: "אבל לבסוף שלח את בנו אליהם לאמר לעצמו: בני יפחדו." (מתי כ"א:21,37) פעם אחר פעם, ישראל הקדומה נפלה מהאמונה. משיח בא לראות אם יש משהו אחר שהוא יכול לעשות למען הכרם שלו. בצורתו האלוהית והאנושית הוא עמד מול האנשים והראה להם את מצבו האמיתי.

אלה שאוהבים את המוות משתחררים אליו בדמעות

כאשר ראו אותו הכורמים, אמרו לעצמם: 'זה היורש; בוא, בוא נהרוג אותו וניקח את הירושה שלו! ולקחו אותו ודחפו אותו מהכרם והרגו אותו" (פסוקים ל"ח, ל"ט) המשיח בא לשלו, אך משלו לא קיבלו אותו. הם החזירו לו טוב עם רע, אהבה לשנאה. לבו היה עצוב מאוד כשראה את ישראל מחליקה עוד ועוד. כשהשקיף על העיר הקדושה וחשב על גזר הדין שיבוא עליה, התייפח: 'ירושלים, ירושלים, אתה ההורג את הנביאים ורוקם את הנשלחים אליך! כמה פעמים רציתי לאסוף את ילדיכם כמו שתרנגולת אוספת את גוזליה תחת כנפיה; ולא רצית! הִנֵּה, בֵּיתֶךָ יוֹתֵר לְךָ שְׁמוּמָה." (מתי כ"ג:38.39)

המשוח היה "מבוזה ונדחה מבני אדם, איש ייסורים ויודע צער" (ישעיהו ל"ג, ג). ידיים רעות תפסו אותו וצלבו אותו. מזמור תהילים כתב על מותו: "כבלי המוות הקיפו אותי, ומבול ההרס החרידו אותי. כבלי המוות הקיפו אותי, וחבלי המוות השתלטו עלי. כשפחדתי קראתי לה' וצעקתי אל אלוהיי. וַיִּשְׁמַע אֶת קוֹלִי מֵהֵיכָלוֹ, וַתִּקְרֶה לְפָנָיו בְּאָזְנוֹ. הארץ רעדה ורעדה, ויסודות ההרים נעו ורעדו, כי כעס. עשן עלה מאפו, ומכלה אש מפיו; להבות פרצו ממנו. הוא הרכין את השמים וירד, והחושך היה מתחת לרגליו. ורכב על הכרוב ויעף, נסק על כנף הרוח." (תהלים י"ח:53,3-18,5)

לאחר שסיפר את משל הכרם, שאל ישוע את שומעיו: "כאשר יבוא אדון הכרם, מה יעשה לכורמים הרשעים?" בין אלה שהאזינו למשיח היו אותם אנשים שתוכננו אז את מותו. אבל הם היו שקועים בסיפור עד כדי כך שהם השיבו: "ישיג רעה לרשע, וישכור את כרמו לכורמים אחרים, אשר יתנו לו את הפירות במועד" (מתי כ"א:21,41). הם לא הבינו שהם רק עשו את השיפוט שלהם.

המשך בהמשך

סקירה והראלד, 17 ביולי 1900