מרחץ הדמים באדום. מאת קאי מסטר

זמן קריאה: 10 דקות

כל מי שיקרא את הקטע הבא של ישעיהו הנביא ירגיש כאילו הגיע לברית הישנה. אבל האם יתכן שכל אחד קורא אותו קודם כל דרך עדשת החוויה שלו עם אנשים כועסים? מבעד לעדשת הפחדים שלו?

מי הוא זה שבא מאדום בגלימות אדומות מבוזרח, מעוטר כל כך בגלימותיו, מהלך בכוחו הגדול? "אני מדבר בצדק, ואני אדיר לעזור." מדוע חלוקך אדום כל כך, בגדיך כמו של יין? »נכנסתי לבדי לגת, וְלֹא הָיָה אִישׁ בַּגּוֹיִם אִתִּי. ריסקתי אותם בכעס ורמסתי אותם בחמתי. הדם שלה ניתז על בגדיי, ולכלכתי את כל הגלימה שלי. כי תכננתי יום של נקמה; הגיעה השנה לגאול את שלי. והסתכלתי מסביב, אבל לא היה עוזר, ונרתעתי מכך שאף אחד לא עוזר לי. ואז זרועי הייתה צריכה לעזור לי, והכעס שלי עזר לי. ורמסתי את הגויים בכעסי ושיכרתי אותם בחמתי ושפכתי את דמם על הארץ." (ישעיהו 63,1:5-XNUMX)

האם זהו האל הזועם שרוב האנשים הפנו לו עורף? חלקם הפכו לאתאיסטים או אגנוסטים. אחרים ממקדים את הפולחן שלהם לישו כאל העדין של הברית החדשה, או מרים כאם הרחומה, שלפי מסורת הכנסייה, עדיין חיה ומקבלת את תפילותיהם של המאמינים.

אבל מה אומרת הברית החדשה על הקטע הזה?

ראיתי שמים נפתחים; והנה סוס לבן. והיושב עליו נקרא נאמן ואמיתי, והוא שופט ונלחם בצדק. ועיניו כשלהבת אש, ועל ראשו כתרים רבים; וְהָיָה כָּתוּב שֵׁם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אִישׁ אֶלָּא בּוֹ, וְהוּא לְבוּשׁ עם גלימה טבולה בדם, ושמו: דבר ה'. והצבאות בשמים הלכו אחריו על סוסים לבנים, לבושים במשי לבן טהור. ויצא מפיו חרב חדה להכות בה את הגויים; וַיִּשְׁלֹט בָּהֶם בְּמַט-ברזל; ו הוא דורך בגת המלאה ביין זעמו העז של אלוהים, הקב"ה, וכתוב שם על גלימתו ועל ירכו: מלך המלכים ואדון האדונים. (התגלות 19,11:16-XNUMX)

והמלאך שם את סכין הגיזום שלו על האדמה וחתך את הענבים מגפן האדמה וישליך אותם לגת הגדולה של זעם אלוהים. ו הגת נדרסה מחוץ לעיר, ודם זרם מהגת אל רתמות הסוסים, אלף שש מאות סטדיות (כ-300 קילומטרים). (התגלות 14,19:20-XNUMX)

שתי סצנות המתוארות בקשר לחזרתו המתקרבת של המשיח לכוכב הלכת שלנו. אז זעמו של אלוהים הוא ממשי ואלוהים למעשה בועט בגת דרך משיחו בעצמו.

אבל האם יש כאן אולי משהו הרבה יותר עמוק וטהור על כף המאזניים מאשר מחשבות על נקמה? עבור אנשים רבים, כעס פירושו שנאה, אובדן שליטה, עודף, אכזריות. הכועס מייסר את קורבנו ולוקח סיפוק בכך.

נבואתו של יעקב על יהודה שונה בתכלית: "שרביט יהודה לא יסור ומטה השליט מרגליו, עד שיבוא בעלו, וידבקו בו העמים. הוא יקשור את חמורו לגפן, ואת ציפוריו לגפן האצילות. הוא יכבס את גלימתו ביין ואת גלימתו בדם ענבים.״ (בראשית 1:49,10-11) נשמע חיובי מאוד!

מצאתי כמה הצהרות של אלן ווייט על ישו שדורך לבדו בגת. הייתי רוצה לראות אותם איתך עכשיו:

ישוע צעד בגת כשהיה ילד

»דרך הילדות, ההתבגרות והגבריות המשיח הלך לבדו. בטהרתה, בנאמנותה נכנסה הוא לבדו בית הגת של סבל; ובקרב העם לא היה איש עמו. אך כעת זכינו לקחת חלק בעבודתו ובמשימתו של המשוח. אנחנו יכולים לשאת עמו את העול ולעבוד יחד עם אלוהים." (סימני הזמן, 6 באוגוסט 1896, פסקה 12)

ישוע אמר לנו: "מי שרואה אותי רואה את האב." (יוחנן י"ד:14,9) נראה שהדריכה הזועמת של אלוהים על היין קשורה יותר לסבל מאשר לשנאה. ישוע סבל מחטאיהם של חבריו – ולא רק בגלל שהם דחו, צחקו עליו ודיכאו אותו, אלא בגלל שהוא הזדהה איתם כאילו היה בעורם וביצע את חטאיהם בעצמו. הוא לקח על עצמו את אשמתם ופעל למען שחרורם.

...כשהתחיל את כהונתו

»הוא צם ארבעים יום וארבעים לילה וספג את ההתקפות הקשות ביותר של כוחות החושך. הוא צעד לבד את העיתונות, ולא היה איש עמו (ישעיהו ל"ג, ג). לא בשביל עצמך אבל כדי שיוכל לשבור את השרשרת, הקושרת בני אדם כעבדים לשטן. (חסד מופלא, 179.3)

אלוהים לא ימחק מהכחשה עצמית והקרבה עצמית כדי להתגבר על הרע עם הטוב. אז האם חמתו של אלוהים היא הקנאות הנלהבת שלו, אהבתו החמה, הרוצה להציל כל בן אדם מחוטאים וחוטאים וסובלת בצורה שלא תיאמן במקום שבו אי אפשר להציל את האדם?

ישוע צעד בגת בגת שמנים

'הגואל שלנו נכנס לבדו לגת, ומכל האנשים לא היה עמו איש. המלאכים, שעשו את רצונו של המשוח בשמים, היו רוצים לנחם אותו. אבל מה הם יכולים לעשות? כזה עצב, כזה ייסורים הם מעבר ליכולתם להקל. אין לך אף פעם הרגיש את חטאיו של עולם אבוד, ובתדהמה הם רואים את אדונם האהוב מופל מצער." (הד התנ"ך, 1 באוגוסט 1892, סעיף 16)

אז האם זעמו של אלוהים הוא צער עמוק, ייסורים עמוקים, חמלה עמוקה ביותר כמו שישוע חווה בגט שמנים? אבל דיכאון כזה לא הופך את אלוהים לחסר חושים, מסוגר, מרחם על עצמו, לא מסוגל לפעול. עד הרגע האחרון הוא נותן לחוטאים נשמת חיים קבועה, נותן לליבם לפעום, למוחם לעבוד, נותן להם ראייה, דיבור, כוח שרירים, מנסה להניע אותם להסתובב, גם אם הם משתמשים הכל אחד נגד השני. באכזריות הגרועה ביותר וזה מוביל למרחץ דמים מגיע. הוא עצמו "מדמם" ראשון והכי.

"הנבואה הכריזה כי ה'גביר', הקדוש של הר פארן, לדרוך בגת לבד; 'לא היה איש מהאנשים' איתו. בזרועו הביא ישועה; הוא היה מוכן להקרבה. המשבר המבעית הסתיים. ה ייסורים שרק אלוהים יכול היה לסבול, המשיח נשא [בגת שמנים]." (סימני הזמנים, 9 בדצמבר 1897, סעיף 3)

זעמו של אלוהים הוא נכונות להקריב קורבנות, עמידה על-אנושית של הייסורים שישוע חש בגט שמנים, אך ששברו את לבו על הצלב. "זעם האדם אינו עושה את הישר בפני אלוהים." (יעקב א' 1,19) אלוהים יחתום רק את האנשים האלה כשלו ש"נאנחים ומקוננים על כל התועבות" (יחזקאל ט:9,4), אלה שבירושלים - הקהילה שלו, כן העולם שלו - לקרות. כי הם מלאים ברוחו, חווים זעם אלוהי, אחדים עם רגשותיו של אלוהים: רק חמלה, רק אהבת מושיע נלהבת וחסרת אנוכיות.

... ועל גולגולתא

»הוא בעט בגת לבדו. איש מהאנשים לא עמד לצידו. בזמן שהחיילים עשו את עבודתם הנוראה והוא סבל מהייסורים הגדולים ביותר, הוא התפלל למען אויביו: 'אבא, סלח להם; כי הם לא יודעים מה הם עושים!' (לוקס כ"ג:23,34) בקשה זו לאויביו הקיף את כל העולם ותסתום כל חוטא עד סוף הזמן א." (סיפור הגאולה, 211.1)

אף אחד לא הראה לנו את סליחתו של אלוהים בצורה ברורה יותר מאשר ישוע, דברו נעשה בשר, מחשבתו נשמעה. בלבו, אלוהים סלח לכל חוטא כי זה הטבע שלו. הנכונות שלו לסלוח לא עוצרת. הגבול שלו מגיע רק במקום שבו החוטא לא רוצה שום קשר או מבקש זיכוי שלא ישנה את ליבו. ודווקא נכונות כזו לסלוח היא הסובלת הכי הרבה, מדרבן את הרמה הגבוהה ביותר של מאמצי חילוץ, כאילו מישהו היה מפנה המוני מים קטלניים יותר ויותר לתוך ערוצים כאלה שהמוכנים לחלץ מוגנים וכל כך הרבה מחלציםunמוכן ככל האפשר להינצל אחרי הכל. אלוהים עושה זאת בהקרבה גדולה.

"כפי שאדם וחוה גורשו מעדן בשל הפרת חוק אלוהים, כך היה על המשיח לסבול מחוץ לגבולות המקדש. הוא מת מחוץ למחנה שבו הוצאו להורג פושעים ורוצחים. שם הוא נכנס לבדו לגת הסבל, נשא את העונששהיה צריך ליפול על החוטא. כמה עמוקות ומשמעותיות הן המילים 'המשיח גאל אותנו מקללת התורה בהיותנו לקללה' הוא יצא אל מחוץ למחנה והראה שהוא חייו לא רק לעם היהודי, אלא לכל העולם נתן (מדריכת נוער, 28 ביוני 1900).« (פרשנות התנ"ך של היום השביעי לאדוונטיסט, 934.21)

גולגולתא היה הקורבן הגדול ביותר של אלוהים. בבנו, האב סבל מגורלו של חסרי האל ממקור ראשון, כביכול. אף חוטא לא יכול לטעון בצדק שהוא במצב מעורר רחמים יותר לפני אלוהים. להיפך: אף יצור - אפילו לא השטן - אינו מסוגל למדוד ולהרגיש את ההשלכות של כל החטאים האינדיבידואליים בכל ההיבטים במוחו המוגבל. רק האל הכל יכול, יודע כל ונוכח בכל יכול לעשות זאת.

'הגואל נכנס לבדו לגת הסבל, ובין כל העם לא היה איש עמו. ובכל זאת הוא לא היה לבד. הוא אמר: 'אני ואבי אחד.' אלוהים סבל עם בנו. האדם אינו יכול להבין את הקורבן שהקריב האל האינסופי במסירת בנו לבושה, לייסורים ולמוות. זו הוכחה ל אהבתו חסרת הגבולות של האב לאנשים." (רוח הנבואה 3, 100.1)

אהבה ללא גבולות, סבל שלא יאומן. אלו הם המאפיינים העיקריים של זעמו של אלוהים. נכונות לכבד את הבחירות של היצורים שלו ולתת להם לרוץ באבדון שלהם, אפילו לתעל את אכזריותם בדרכים שיעצימו עוד יותר את תוכנית ההצלה שלו. כל זה הוא זעמו של אלוהים.

לסיכום, פרפרזה על סעיף המבוא שלנו:

מי בא משדה הקרב, בגלימות אדומות מבוזרא, מעוטר כל כך בגלימותיו, הולך בכוחו הגדול? "אני מדבר בצדק ובכוח להושיע." "אני מקריב קורבן דמים שאף אדם לא יכול להקריב. עברתי עם האנשים סבל עמוק באהבת המציל הנלהבת שלי, שלחתי את בני אליהם, נתתי לו לחוות את הסבל העמוק ביותר בעצמו, כדי להתגלות אליהם בשוויון. או שהם שוחררו מהאני הישן שלהם בבית היין הזה על ידי "דמי" או שיחס ההכחשה שלהם יהרוג אותם. בכל מקרה, הדם שלהם הוא גם שלי, מתגלה בצורה ברורה מדי בדם של בני. זה ניתז על בגדי הלב שלי, ולכלכתי את כל נשמתי עם ההתרחשות הזו. כי החלטתי לפתור סוף סוף את הבעיה באמצעות מסירותי השלמה; השנה לשחרר את שלי לחופשי הגיעה. והסתכלתי מסביב, אבל לא היה עוזר, ונרתעתי מכך שאף אחד לא עוזר לי. זרועי הייתה צריכה לעזור לי, והנחישות הנלהבת שלי עמדה לצידי. לעתים קרובות נתתי לאנשים להרגיש את ההשלכות של הריחוק שלהם מאלוהים עד הסוף המר, הייתי כל כך נסער ונתתי להם לגלוש למרחץ הדמים שהיה התוצאה ההגיונית של החלטותיהם. כי אני משתוקק שחלקם יתעוררו ויינצלו ושהפרק הטרגי של החטא יסתיים סוף סוף." (פרשה לישעיהו 63,1:5-XNUMX)

בואו נהפוך לחלק מהתנועה שבאמצעותה אלוהים רוצה לתת לאנשים את ההצצה הזו ללבו היום, כדי שיתאהבו בטבעו הרחום והכל יכול.